top of page
welcome_.jpg

14.3.24 ועד להשבת כל החטופים

Welcome Home / Come Home

אמנים: נלי אגסי, עמנואל עברון-אגסי
אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי

עבודת הניאון של אגסי מהבהבת באופן קבוע, כך שהאותיות ׳Wel׳ נעלמות ושבות, ונותרת האמרה ״Come Home״ כקריאה נואשת להחזרת החטופים והחטופות וכביטוי לנוכחותם הנפקדת בדמיון הקולקטיבי.

נלי אגסי

את מיצב הניאון יצרה נלי אגסי יחד עם בנה, עמנואל, והוא מוצג בהצבת קבע גדולת ממדים בנמל התעופה של שיקגו, אליה היגרה האמנית מישראל עם משפחתה לפני כשלוש עשרה שנים. במיקומה המקורי, במעבר הארוך המוביל אל דלפקי הדרכונים ואולם מקבלי הפנים, מאירה הכתובת המינימליסטית, המשורטטת בכתב יד ילדי מהוסס, חוויות אישיות וקולקטיביות של מרחק, געגועים ואמביוולנטיות של שייכות וזרות, אך גם את תמצית הציפייה וההקלה של ההגעה הביתה.
בהזמנת המוזיאון, ותחת רשמי ה-7 באוקטובר, יצרה אגסי גרסה מוקטנת של העבודה. במיקומה ובעיתוי הצגתה הנוכחיים, על רקע תודעה מוצפת במראות הרס של בתים נטושים, שרופים ומופגזים ובמרחב התצוגה האלביתי שבתוך המוזיאון – מבנה שהיה בעברו בית משפחה פלסטיני שהפך מוצב צבאי – נטענת כתובת הרפאים המרצדת על הקיר במשמעויות ובהקשרים אחרים. כמו שלט דרכים מקולקל, היצירה מהבהבת לסירוגין, כך שהאותיות "Wel" מבליחות ונעלמות, ונותרות המלים "come home" כהבעה של משאלה או תקווה הנשארת תלויה בחלל. בהדהודה הווה טראומטי מתמשך של פליטים, עקורים ומפונים מביתם שעבורם הפך הבית לאתר של אובדן ואסון, נדמה שהעבודה לוכדת יותר מכל את אזור הדמדומים של החטופים: היא מתפקדת באופן אסוציאטיבי כקריאה נואשת, מייחלת-דורשת, להחזרתם, המכילה בתוכה את נחמת השיבה של מי שכבר שוחררו, ובה בעת כביטוי לנוכחותם הנעדרת, שאינה נותנת מנוח.

תפת_

14.3.24-17.5.24

תֹּפֶת

אמן: אסי משולם
אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי

כהמשך ופיתוח של הפרקטיקות האמנותיות והאמוניות האנטי- טהרניות שגיבש משולם ביצירותיו הקאנוניות, מציעה התערוכה מרחב התבוננות ומחשבה הטרוגני – ״הטרוסופי״ בלשונו של האמן – המבוסס על סתירה, חקירה וספק.

בעברית מודרנית נושאת המילה "תֹּפֶת" משמעות של פורענות, זוועה וחורבן, של כאב מצמית, עינוי מתמשך, או זירת הרס ואסון. מטען זה טמון במופעיו התנ"כיים של המושג, אשר מקורותיו בנוהג הקרבת הילדים והעברתם באש כחלק מעבודת המוֹלך הפוליתיאיסטית בגיא בן־הינום, הֶקְשר שתרם למובנו הנוסף כאתר בעירה גדולה, מוקד או משרפה, ואשר מהווה את היסוד האטימולוגי לזיהוי התפת עם הגיהינום. בזיקה לריטואל הפאגני הקדום, ביארו פרשני המקרא של ימי הביניים את השם 'תפת' כקשור ב'תיפוף', בהתייחסם למנהגם של כוהני המולך להקיש בתופים על מנת להחריש את זעקותיהם של הנזבחים אשר, לפי חלק מהפירושים, הונחו להיכוות על זרועותיו המלובנות של צֶלֶם נחושת בדמות האלוהות הזרה שהוסק בגחלים לוחשות.
באלגוריה הפרנקנשטיינית "נקמת האליל מולך" (1968) מתאר הסופר העברי יוסף אריכא את תחושות החלחלה והמרי שמתעוררות בפְּסִיל עצמו נוכח הפולחן האכזרי, אשר טיבו מתחוור לו עם שוך שאון הטקס. "בחדול הכהנים לתופף לצלצל ולהרעיש; בעטוף חשכת הלילה את הסביבה – והקשיב האליל ליללות אם שכולה המתפלשת באפר רגליו ומנשקת־מגפפת שיירי עצמות חרוכים... אז חלף בו רטט טמיר, אברי המתכת שלו זעו וכאלו איוו להינתק מהבמה ולברוח מן השממה האיומה והמעיקה הזאת... אז תסס מה בלב המולך והחל מתרקם איזה רגש סתום, בלתי מובן לו שרגש בקרבו; מחשבות רעות נצנצו במוחו על ההמונים החוגגים ועל העריצים המקריבים לו קרבנות ילדים חפים."
המכלול שמציג אסי משולם ב"תפת" אף הוא דומם, אך בתוכו רוחשים גם כן הדיהם של מיתוסים ואתוסים ארכאיים ואקטואליים של סגידה, פולחן מוות וקורבן אדם. במוקד החלל נמצא "מולך", פסלו האיקוני-איקונוקלסטי, דמות כלאיים מקורננת ומעוטרת, בגווני בשר ואדמה, מעין שעטנז בין פרה אדומה לעגל זהב הבולל תפיסות דיכוטומיות של אמונה וכפירה, מקודש ומוקצה, דתיות ולאומיות, קורבן ומקרבן.
על הקיר הנגדי מוצג מקבץ עבודות חדשות, ספק תמונות ספק תבליטים או לוחות הקדשה בחומריות בוצית-מפוחמת, הפורשים שדה חזותי וסמנטי משלים של ארץ תחתיות, מַאְפֵּלְיָה וצלמוות, בו שולטים יצורים דמוניים וישויות רפאים היברידיות. מבט מקרוב חושף את האקלקטיות המחושבת של משולם, השואלת איקונוגרפיות וסמלים מתרבויות, תקופות ומסורות מיסטיות ואסתטיות שונות – ספרי מתים מצריים, קטקומבות נוצריות, פרסקאות רנסנסיות, קלפי טארוט, ציור מודרני, חפצים מצויים וקליגרפיה – ליצירת מערך אמנותי-פולחני מרובד הממאן להתפענח במלואו ולהתמקם בקטגוריות רעיוניות וסגנוניות מובחנות. פוליסמיות דומה מאפיינת את הארכיטיפים וה"לחשים" הסתומים במתכוון הממלאים את יקום הצללים – נושאת-אש פרומיתיאית-לוציפרית שהיא גם מביאה אור, צלב ממוסגר כמטרה/כוונת, מלאכים-שדים האוחזים סולם לעילוי נשמות או שמא להורדתם שאולה – באופן המקשה להכריע האם לפנינו קללה עתיקה או, לחילופין, קמיעות אפוטרופאים להגנה ולריפוי. כהמשך ופיתוח של הפרקטיקות האמנותיות והאמוניות האנטי-טהרניות שגיבש משולם ביצירותיו הקאנוניות "מסדר הטומאה" ו"רועכם" (האחרון - חיבור פסוודו-תיאולוגי המגולל את קורותיו של מנהיג-אל ששמו הוא צירוף של "רוע" ו"רועה" ואשר קטעים ממשנתו רוויית האלימות והריקבון המוסרי קבורות תחת הטיח בקומה השניה של המוזיאון, שריד מהתערוכה "נגע") מציעות העבודות בתערוכה הנוכחית מרחב התבוננות ומחשבה הטרוגני – "הטרוסופי" בלשונו של האמן – המבוסס על סתירה, חקירה וספק. בתנועה מתמדת בין המטאפורי והקונקרטי, הסימבולי והממשי, הקדמוני והעכשווי, המיתי והפוליטי, מהווים חזיונותיו של משולם, כך נדמה, דימויים על-זמניים לזמננו.

מורדות_

14.3.24-17.5.24

מורדות

אמנית: מרסל הנסלאר
אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי

בשיתוף הביאנלה של ירושלים

סדרת תחריטים מתעדת נשים חזקות בתנ״ך ובספרים החיצוניים המהוות אנטיתזה לנשים ה״נחמדות״, הטובות והצייתניות שהסדר הגברי ציפה מהן להיות. התמודדותן החתרנית עם גברים בעלי כוח ומעמד היוותה השראה לאינספור פרשנויות לאורך הדורות, כמו גם לתערוכה זו.

חמישה עשר הסיפורים שנבחרו על ידי מרסל הנסלאר כנקודת המוצא לסדרתה החדשה מתבססים על המסורת המקראית, אך הנסלאר אינה מגיעה אליהם מרקע של אמונה. אדרבא, המעשיות הללו, העוסקות בנשים חזקות בתנ"ך ובספרים החיצוניים, ריתקו אותה במשך זמן רב במופעיהן המגוונים בהיסטוריה ובתולדות האמנות. בעיקר מצאה חן בעיניה גישתן המפוכחת, העצמאית והבלתי-מתפשרת של אותן גיבורות קדומות. כדברי האמנית, "הנרטיבים עתירי הדמיון ועתיקי היומין האלה מעניקים לנו את האנרגיה החתרנית הנחוצה לנו כל כך" בעולם בו תפיסות פטריאכליות מושרשות עודן רחוקות מהכחדה.
הנסלאר קראה לגיבורות הסדרה "מורדות", והשתמשה במילה "feisty" כדי לתאר אותן. המילה, שפירושה נע בין "נמרצת" ל"לוחמנית", מסכמת באופן מדויק את הנשים הללו. הסתכלו בכל אחד מהתחריטים ותחליטו איזו ממגוון המשמעויות תקפה להן: אמיצה, נחושה, חריפה, תוססת, החלטית, דעתנית, או קשת-עורף. כל אחת מהדמויות מורדת בסדר הגברי, אך הנסלאר לא טוענת בכך שכולן גיבורות "טובות", ואף לא שמעשיהן תמיד הוגנים ומוצדקים כקורבנות הנוקמות עוול. נועזות, אסרטיביות, או אפילו אגרסיביות – בתיאורה העשיר של האמנית הן מוצגות כמי שחותרות "להיות למעלה": לשלוט במיניותן, עצמאותן, מעלליהן ועלילותיהן.
באמצעות תערובת עוצמתית של תיאורים אקספרסיביים, הומור שחור וסגנון ייחודי השואב השראה מאשפי הדפס ומספרי סיפורים כפרנסיסקו גויה ופאולה רגו, הנסלאר מציגה בפנינו נקודת מבט מרעננת על המיתוסים העתיקים, אשר בו זמנית חושפת את הדמוניזציה המושרשת של נשים בתרבות המערבית, ומנכסת בהתרסה את כוחן המתפרץ. האמנית מוסיפה רעיונות משלה כפרשנית – ולא רק כמאיירת – של סצנות מקראיות, על מנת להחיות את הסיפורים הארכיטיפיים הללו עבור צופי המאה ה-21.

אומיי_

הרי אומיי

14.3.24-17.5.24

אמנית: בינגיי
אוצרת: ליזה אחמדי

בשיתוף הביאנלה של ירושלים

הפרקטיקה הרב-גונית של בינגיי משתרעת על פני אמנות אדמה סביבתית, קומפוזיציה מוזיקלית וספרותית, ציור בדיו ופרפורמנס. היא שואבת השראה מציורי נוף ומפילוסופיה דאואיסטית עתיקה ומאמצת פרספקטיבה שאינה אנתרופוצנטרית כדי לתעל את היצירה של הטבע.

הקרן לרוחניות ואמנות מציגה את ״הרי אומיי״ ציור גדול-ממדים על מגילה וכן תיעוד וידאו פרפורמנס, מאת האמנית הנודעת בינגיי מבייג'ינג, היוצרת כיום בלוס אנג'לס. העבודה נוצרה ב-2018, באתרים קדושים לבודהיזם באזור הררי בסין. הפרויקט ״אדמה ומזג אוויר״ קולט השפעות רוח, שמש, לחות, לחץ אטמוספרי ותנאי שטח, באמצעות דיו ומים על נייר חואן שהופק במיוחד בשביל האמנית.
לבינגיי פרקטיקה רבת-פנים הכוללת עבודה בדיו, אמנות סביבתית, פרפורמנס, ומיצבי ארכיטקטורה שנוצרו לאתרים ספציפיים. יצירותיה מתכתבות עם מסורת סינית ״שאן שוויי״ של ציור נוף ועם הפילוסופיה הדאואיסטית, באמצעות אימוץ גישה שאינה ממוקדת באדם, על מנת לכוון את כוחות היצירה של הטבע. ההשראה לפרויקט, שכותרתו ״הרים ונהרות בוכיים״, באה מחוויה טרנסצנדנטלית שחוותה בעת שביקרה בכותל המערבי ב-2009. על החוויה היוצאת דופן: ״ניצבתי שם ביראת כבוד וראיתי בעיני חזון של נהרות בוכיים. התחושה הייתה מעין רטט של בכי קולקטיבי, אשר מזין ומטהר את כל נהרות העולם. בזכות מראה החזון, התחלתי לעבוד בדיו כמדיום המועדף עליי, מאותו רגע והלאה.״
בציורי דיו גדולים, בינגיי משתמשת בדיו כ״אור כהה״, בפחם שסופג אור באופן מוחלט, במים – הממיס האוניברסלי שבטבע – כדי להאיר תהליכים זמניים ושאינם נראים בדרך כלל, המאפשרים לסדירות של דפוסים וצורות להגיע מתוהו ובוהו. במשך חודשים ואף שנים, היא עובדת במשולב עם התנאים הסביבתיים השוררים באתר מסוים, ויצרת תיעוד בקנה מידה טבעי של כוחות האקלים והטופולוגיה המעצבים את הנוף בטבע או את הנוף העירוני. לאחר מכן היא משתמשת במיצב ובמיצג כדי להביא את הכוחות הללו בהתגלמותן בחוויה החיה של הצופה.
יתר על כן, המיצג ״הרי אומיי״ והמגילות המצוירות שבאו בעקבותיו הם תשובה עכשווית של האמנית לציורי המים המפורסמים של מה יואן, אמן מימי שושלת סונג הדרומית. הפרקטיקה של אמנות אדמה ומזג אוויר נוצרה במיוחד בהרי טייהן שבסין, ולראשונה מתכתבת עם השיח ההיסטורי של ציור נוף סיני מסורתי. סרטון הווידאו שבתערוכה מצליח להעביר את משך הזמן הארוך הכרוך בתהליך היצירה של בינגיי בחיק הטבע.

אורייתא

אמנים:

נונה אורבך
הלן אילון
אברהם אילת
עפרה אראל
אריה ארוך
אנדי ארנוביץ
נתנאל בולג
רעיה ברוקנטל
נחמה גולן
עדי דרימר
אריק וייס
ז'אק ז'אנו
דרורה ויצמן
רו כהן עילם
רפי לביא
אתי לוי
מיכל נאמן
מיכאל סגן־כהן
יוסף ששון צמח
יעל קנרק
ישראל רבינוביץ
דפנה שלום

אוֹרָיְתָא: כחומר ביד היוצר

14.3.24-17.5.24

אוצר: ד״ר דוד שפרבר

בשיתוף הביאנלה של ירושלים

התערוכה מבקשת להציג מגמה אמנותית חדשה, של עבודות אשר מסמנות את ערכו של הטקסט המקודש דווקא דרך חומריותו.

אמניות ואמנים עכשוויים עושים שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים. הם בוחרים לעבוד עם חומריות הטקסט עצמו – מעתיקים, מכסים, חותמים ומטשטשים אותו. עבודות אלה מסמנות את ערכו של הטקסט המקודש דווקא דרך חומריותו שהמסורת מייחסת לה קדושה. המעבר מהתייחסות לתוכנו של הטקסט לבחינת חומריותו ותבניתו, הוא אחת התופעות הבולטות בתחום האמנות היהודית העכשווית. הִמִפנה מסיפור לצורה ומעיסוק בסמנטיקה לטיפול בממדים הפיסיים של טקסטים, מתגבש לעבודות שאפשר לקוראן כעקבות של פעולה שבה המטריאליות של הטקסט ואיתה האידאה של קדושה המוטמעת בחומר, היא היא תוכנה של היצירה. מתוך שברי המילים, ולאחר עיקור הטקסט מהטקסטואליות שלו, מונכחת חומריותו שלא הייתה מובחנת עד כה. "אורייתא" מבקשת לסמן מגמה זו על גלגוליה השונים, ולהציע לקרוא אותה כסוג חדש של תלמוד תורה.