תערוכות נוכחיות

Ezio Gribaudo, Domes, 1978
הקו המחזיק: קרטוגרפיות של הנראה והבלתי-נראה
26/02/2027 - 16/10/2026
אמנים: אבי יאיר, אבנר שר, אזיו גריבאודו, איזבלה מנדלי, אליהו אריק בוקובזה, אן רות פקטורוביץ׳, אנה רוסו, אנריקו ט׳ דה פריס, ג׳אני דה־פאולי, גליה ארמלנד, דאדו שפירא, דיאנה פינטלדי, דניאל פלדהקר, דפנה שלום, טליה ימיני, יובל יאירי, כרם נאטור, מאיה סמירה, נרי צ׳קרלי, סטפנו ברסאני, פריד אבו שקרה, פרנצ׳סקה דושיה, ציבי גבע, קרלה קיוזאנו, רונן שהרבני, ריקרדו גוסמרולי, שולי בורנשטיין וולף, שי אזולאי
אוצרים: ורה פילפול, ארמאנו טדסקי
ב-30 בנובמבר 1948 ישבו משה דיין ועבדאללה א-תל מול מפה בקנה-מידה 1:20,000 כדי לשרטט את קו הפסקת האש בירושלים. דיין השתמש בעפרון שעווה ירוק, א-תל באדום. מילימטרים ספורים על הנייר היו לשטח הפקר: רצועה ברוחב 60-80 מטרים. כ-125 בתים מצאו עצמם באותה רצועה. הבניין שבו אתם נמצאים כעת שכן בקצה שלה.
כל מפה מגלמת סדרה של החלטות: מה לציין או להשמיט, היכן למתוח קו ומה יישאר בחוץ. שאלות המיפוי לעולם אינן טכניות אפוא, לעולם לא ניטרליות: מי ממפה? למען מי? ומה נמחק כדי שייראה כל היתר? כיום המפה כבר לא ממתינה לנו שנפתח אותה. המפה היא הסוכנת הפעילה – נרצה או לא נרצה, היא הממפה אותנו בלי הרף.
הקו המחזיק: קרטוגרפיות של הנראה והבלתי-נראה ממשיגה מחדש את המיפוי. לא רק כאקט רשמי של סיווג, הדרה ושליטה, אלא גם כאקט של זכרון, דמיון והתנגדות. העבודות הכלולות בתערוכה ממפות את מה שלא ניתן לשקף בקווי אורך ורוחב: נתיבי הגירה, גבולות מוגפנים, געגועים אנושיים. על כן משתרגות בתערוכה ארבע תימות: הגוף כטריטוריה; זכרון וגעגוע; גבולות וסדקים; עולמות מדומיינים.
אמנים מאיטליה ומישראל, החולקים מרחב ים-תיכוני עמוס בזכרון, נדודים, ומתח פוליטי, בוחנים אופנים שונים של התבוננות במקום, שייכות וגבולות דרך מפות. מתוך פערי השפה והתרבות ביניהם, עולה השאלה: כיצד הופך מקום לחלק מזהות, וכיצד הוא עומד איתן גם כשהוא משנה צורה, נקרע לשניים, מופקר או מדומיין מחדש.
תערוכה זו מתקיימת באדיבות המכון האיטלקי לתרבות תל אביב.
משפחה גרעינית
26/02/2027 - 16/10/2026
אמן: דן אלון
אוצרת: אורנה גרנות
"איך אתם מסתדרים בימים אלו?"
"למען האמת, על הפנים. תודה ששאלת"
בעיקרה, "משפחה גרעינית" היא יומן חזותי המתאר את חיי היום־יום של משפחה צעירה – זוג ושני ילדים קטנים – בתוך מציאות של איום מתמשך. הציורים מבוססים על תצלומים, רישומים וסקיצות שנוצרו במהלך סבבי המלחמה עם איראן בשנה האחרונה, ואוספים רגעים שנלכדו בין אזעקות: תינוק משחק במשקפיו של אביו, ילדה מפריחה בועות סבון בעוד מטוס קרב חולף בשמיים, אישה בהריון מביטה בבן זוגה שנרדם על הספה. לצד אהבה, תשוקה, שעמום והומור מופיעים יירוטים, בתים הרוסים ושברים. הפנים והחוץ, המרחב הפרטי והמציאות הציבורית, מתקיימים זה לצד זה — עולם שבו ילדים ומלחמה נוכחים באותו זמן ובאותו מקום.
הבחירה בפנדה מעניקה לסדרה מבע אקספרסיבי מיידי. הטקסטורה של החומר והצבעוניות העליזה לכאורה עומדות במתח מול המועקה והפגיעוּת העולות מן הדימויים. הפנדה, המזוהה עם ילדות ועם ציור ראשוני, מאפשרת לדן אלון להחזיק, דרך הקו והכתם, את היום־יומי והמאיים.
בתערוכה, הסדרה הופכת מיומן חזותי אישי לסיפור הנפרש בחלל, כספר המתפרק ונבנה מחדש בתצוגה תלת־ממדית ורב־חושית. חיבורים בין תמונות למילים נוצרים באופנים שונים: ציורים שבתוכם משולב טקסט, דימויים המתחברים לכדי עלילה, לצידם פאוזות — תמונה ללא מילים או מילים ללא תמונה, וברקע קטעי סאונד, חלקם מילוליים וחלקם של צלילים. ישנם דימויים הדורשים שהייה, קריאה ונשימה נוספת, ומצפינים בתוכם רצפי תודעה. בין התמונות, המילים, הקולות והקירות נוצר מהלך של דפדוף בזמן, באמצעות תנועת הצופה בחלל.
המבט הוא מרכיב מרכזי במהלך כולו. ברבות מהעבודות יש כפילויות ומופעים של פנים וחוץ, המוסיפים שכבות של דימויים ובבואות. גם בועות הסבון נושאות כמה מן הדימויים, והפרחתן מאפשרת לצופה להשתתף במשחק בין ההשתקפויות האמיתיות למצוירות. כך מתקיים מפגש חוזר בין הדימוי ובין מי שמתבונן בו: היצירה מזמינה אותנו לא רק להתבונן, אלא מחזירה אותנו אל עצמנו ואל נקודת המבט שממנה נקרא את המתרחש. התערוכה נעה מן הסיפור האישי אל חוויה משותפת — מן המשפחה המסוימת הזו אל מציאות רחבה יותר, שבה הפרטי והציבורי, האינטימי והמאיים, מתקיימים זה בתוך זה.












