top of page

תערוכות נוכחיות

Iris Hassid - Samar, Aya, Saja, and Manar, green car, Ramat Aviv

Iris Hassid

מקום משלנו

30/06/2026 - 30/01/2026

אמנית: איריס חסיד

אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי

בפרקטיקה האמנותית שלה בוחנת איריס חסיד שאלות של ייצוג עצמי, זהות, מגדר ושלבי מעבר, דרך יצירת דיאלוג אינטימי ומתמשך עם מצולמותיה — לרוב קבוצות של נערות ונשים. החל מ-2014 ליוותה חסיד במצלמתה רגעים מחיי היומיום של ארבע סטודנטיות, פלסטיניות אזרחיות ישראל, הלומדות ומתגוררות בתל אביב. האמנית פנתה אליהן באזור מגוריה ברמת אביב, מתוך סקרנות ועניין בנוכחותן הבולטת של צעירות דוברות ערבית בשכונה היהודית ההומוגנית וברחבי קמפוס אוניברסיטת תל אביב הסמוכה. כמי שילדותה התאפיינה במעברים תכופים בין מקומות שונים בעולם, היא חשה גם זיקה אישית לחוויות הזרות, הניידות והריחוק מהבית של הצעירות אליהן התקרבה בהדרגה.

ההיכרות הראשונית והמשמעותית נוצרה עם סמר, בוגרת טרייה של בית הספר לקולנוע וטלויזיה, במקור מנצרת, אשר הציגה בפני חסיד את בת דודתה סג'א, אף היא מנצרת, סטודנטית לפסיכולוגיה; את חברתה איה מכפר קרע, סטודנטית לעבודה סוציאלית ולימודי מגדר; ואת שותפתה לדירה של סג'א, מג'דולין, סטודנטית לאדריכלות מכפר כנא. עם הזמן, מפגשים מהוססים, התכתבויות ושיחות ספונטניות - לעיתים קלילות ולעיתים טעונות - העמיקו והתגבשו לקשר ארוך טווח ולפרויקט אמנותי המבוסס על כנות, שיתוף ואמון הדדי.

חסיד צילמה את הארבע לאורך שנות לימודיהן ולאחריהן: בדירותיהן השכורות, במקומות העבודה, הקניות והבילוי שלהן בתל אביב, ובמהלך ביקורים בבתי משפחותיהן בצפון. הצילומים אינם מתיימרים להוות תיעוד ישיר או "אותנטי" של עולמן, אלא מציגים דיוקנאות ותמונות חיים שנוצרו בדיון ובהסכמה — לעתים תוך ויכוח ופסילה — ייצוגים, לא פעם מבוימים אך מהימנים, של עיסוקיהן, חלומותיהן, טעמן האסתטי ויחסיהן החברתיים, כמו גם של תהליכי התבגרות, חיפוש והגדרה עצמית, המתרחשים בתוך מערך מורכב של הזדהויות והקשרים תרבותיים. המבט בעבודה אינו חד־כיווני: בעוד חסיד מתבוננת במצולמות, הן משיבות מבט אל המצלמה ואל האמנית, מבטאות תהיות, ספקות וביקורת, מודעות למתח המתמיד שבין קרבה לאחרוּת.

הצילומים הראשונים התקיימו, לבחירתה של האמנית, במתחם מעונות ״ברושים״ שליד האוניברסיטה, הבנוי על שרידי הכפר הפלסטיני שיח׳ מוניס. עם זאת, משא הזיכרון ההיסטורי ומציאות החיים בישראל נוכחים גם בפריימים הבאים וממסגרים את הפרוייקט כולו, הנמשך, בפורמטים שונים, בצל אירועי השנים האחרונות של לאומנות גוברת, שיח ציבורי מתלהם ומעגלי דמים, ששיאם בשבעה באוקטובר והמלחמה בעזה. 

׳מקום משלנו׳, אשר התפרסם כספר מונוגרפי והתגבש לתערוכה, מציע דיוקן מרובד ורב־קולי של קבוצה חברתית הנתקלת לא פעם בהדרה, בדעות קדומות, ואף בחשדנות ובעוינות גלויות. זהו מפגש עם דור חדש של נשים מהחברה הערבית בישראל — עצמאיות, קרייריסטיות, פמיניסטיות — המפלסות דרך אינדיבידואלית וקולקטיבית בתוך מסגרות משפחתיות, קהילתיות ומקצועיות, ובין תביעות סותרות של רוב ומיעוט לאומי. במרחבים אלה שאלות של זהות, נראוּת, שייכות וחיים משותפים צפות ומתנסחות שוב ושוב על רקע מציאות פוליטית מסוכסכת ומקצינה, אל מולה היצירתיות והקשר הנרקם בין הנשים הלוקחות חלק ב׳מקום משלנו׳ מהווים, אולי, מקור לכוח ותקווה.

התערוכה נעשתה בשיתוף עם המוזיאון היהודי באמסטרדם.
אוצרת התערוכה במוזיאון היהודי באמסטרדם: ג'ודית הוקסטרה
התערוכה במוזיאון היהודי באמסטרדם נעשתה בשיתוף עם איריס חסיד, ביוזמתו של ויקטור לוי.

על גבול הזיכרון

30/06/2026 - 30/01/2026

אמן: סעיד אבו שקרה

אוצרת: נורית טל-טנא

סעיד אבו שקרה מתהלך בסמטאות עלומות בנבכי נפשו, מעלה שאלות, נובר בפצעים ובצלקות דרך שיבה אל סיפור משפחתו והעקירה מכפרם אללג׳ון (1948), כיום קיבוץ מגידו. המפגש של שברי זיכרון של פליטות ונדודים עם אירועי ההווה בונה שפה חזותית רגשית טעונה, המציבה את הסטודיו כמקלט של התמרה רוחנית.


האמן נזכר בחוויות מילדותו באום אל-פחם, שהייתה רווית סיפורים על אהבה, מלחמות, נטישה וגעגועים. מעל כולם ניצבת דמותה הגדולה של האֵם – מַרְיָם – הנושאת את דמותן של האימהות כולן. ההשראה, הכוח, האימה, התקווה והאהבה – כל אלו נוצקו למילים בספרו מַרְיָם ולדימויים אקספרסיביים ורגישים על נייר, המוצגים בתערוכה זו.


באישון לילה, עת הצבועים מתעוררים ומשחרים לטרף בעודם משמיעים למרחקים את צווחתם, סעיד מתעורר אף הוא, עולה לסטודיו שבעליית הגג בביתו ויוצא לשוטט בנבכי הזיכרון והלב, לזעוק את זעקתו. בחסות החשיכה סעיד מטיח את עצמו על הנייר ללא עקבות, באנרגיה מתפרצת, ציור בהול שנרשם בעוצמה ובנשימה אצורה. קו הפחם השחור וכתמי הצבע האדום מנכיחים את כאבו.


התערוכה היא מסע אישי וקולקטיבי שבו האמן יוצא מתהליך של כתיבה ויצירה אינטימית, אוטוביוגרפית, שבמרכזה דמות אמו, ופותח חלון רחב לזיכרון הפלסטיני המודחק והטראומטי, הנמהל עם מאורעות הימים האלה.

זמן מעבר

30/06/2026 - 30/01/2026

אמנית: לירי סנדל

אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי

עבודתה של לירי סנדל, שזו חשיפתה המוזיאלית הראשונה, עוסקת בשבריריות הבית, על היבטיו הנפשיים, הסמליים והפיזיים. ברובד האישי, מתייחסת העבודה לחוויית הפרידה מבית ההורים, מקום רווי זכרונות והיסטוריה משפחתית, והמעבר לסביבות אחרות, זמניות או קבועות יותר, הנושאות, אולי, הבטחה לבית חדש. על רקע המלחמה המתמשכת והתערערות תחושת היציבות, השייכות והביטחון, הפרידה מבית הילדות נטענת במשקל רגשי נוסף, גם כאשר היא נדמית חלק ממהלך טבעי ובלתי נמנע. במציאות של אובדן ממשי, טרגי, של בתים ומרקמי חיים, המלנכוליה השורה על המיצב מתעבה לכדי מועקה.


מתוך הווייה זו מבקשת סנדל להתעכב על הרגע הדק של ההיפרדות — לא כהצהרה דרמטית, אלא כהתבוננות שקטה בפרטים הקטנים והגשמיים המרכיבים את הבית ואת רישומו. הדפסי הזכוכית — לוחות חלון פשוטים שנחרטו בלייזר — נושאים טביעות אינטימיות שנאספו לאורך זמן: מיטה סתורה, שקעים, ידית מבית ההורים, כיור מדירת המגורים הנוכחית, תכולת מגירה חשופה. הבית מוצג כאן כהמשכו של הגוף: הבית כגוף, והגוף כבית. דימויים כמו כיור ובטן, פתח ניקוז וטבור, מסמנים מימד נשי, התבגרותי, או אף ילדי-אמהי, וקושרים את העבודה ל femmes maisons-של אמניות דוגמת לואיז בורז׳ואה ופרנצ׳סקה וודמן. בה בעת, חריטת היומיומי בזכוכית, חומר יקר, חד־פעמי ושביר, מעניקה לפרטים הללו איכות איקונית, טקסית; אלמנטים חסרים — ידית ללא דלת, חלון מרחף — קוראים לצופה להשלים את המשמעות.


הווידאו בתערוכה מתפקד כמיצג דומם — מעין תמונה חיה — המשרטט תיבת תהודה רגשית שאינה נשענת על פעולה אלא על הימצאות מתמשכת בחלל. הוא מצולם בחדר הילדות בבַּיִת בצפון הארץ וביער המקיף אותו, ועוקב אחר תהליך של מעבר, התרחקות ושינוי יחסים. הדימוי כמעט סטטי, אך הזמן נוכח דרך תנועות מינוריות — רוח, נשימה, פעימה — באופן המזמין שהייה ומבט קשוב.


יצירתה של סנדל מתייחסת למסורות אמנותיות העוסקות בבית כמרחב של עקבות, עולם פנימי וגעגוע, ביניהן פסלי החללים הלימינאליים של רייצ׳ל ויטריד ועבודות הטקסטיל של דו־הו סו, שבהן מרחבים שקופים וארעיים מסמנים בית כקונסטרוקציה שהיא בו זמנית קונקרטית ומופשטת. הבית נתפס כאן כתבנית של זיכרון, והחומר השקוף, הספקטראלי, מהדהד חוויות של דבר שהיה, הצוברות הקשרים נוספים במיקומן בחלל המוזיאון, בעצמו פרגמנט אדריכלי, רוח רפאים של בית שאיננו עוד.


באמצעות רגישות לפרטים הקטנים, לרווח שבין הדברים, לפואטיקה והפוליטיקה של החלל, יוצרת סנדל ב׳זמן מעבר׳ מרחב אסוציאטיבי, פרטי-קולקטיבי, שבו מתגלם הבית כמצב מתמשך של חיפוש, אובדן ובנייה מחדש.


הפרויקט פותח במסגרת לימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים בהנחיית הילה בן ארי. 

bottom of page