תערוכות נוכחיות
Erez Nevi Pana
EVERY THING
13/12/2024 - 19/07/2024
אוצרת: מריה כריסטינה דידרו
אמן: ארז נאבי פנה
בעידן המתאפיין על ידי מרדף בלתי פוסק אחר קידמה וצריכה, ארז נאבי פנה בוחר לעצור. EVERY THING, תערוכת היחיד המקיפה הראשונה שלו, חושפת עשור של יצירה דרך מסע ספקולטיבי וחקירה מנטלית שצוללים למעמקי עולמות החומר והזהות. התערוכה נפרשת כחיפוש אוטוביוגרפי שבו חוקר נאבי פנה את ערכיו האישיים ומבסס עקרונות מוסריים שהפכו לחלק בלתי נפרד מעבודתו היצירתית. התערוכה מגלמת אחדות הוליסטית ומחבקת בני אדם, בעלי חיים וחומר כאחד, ומציעה עמדה אלטרנטיבית המתייחסת לקשר ההדדי בין עולם העיצוב, האנושות ומגוון צורות החיים.
גישתו של נאבי פנה מציגה את מסירותו לטבעונות, קיימות, צמצום פסולת, מיחזור ומאבק בהתחממות הגלובלית, ומאירה את הנתיבים היצירתיים להתנסות תוך שימת דגש על האנושות, ועל החוויה האנושית. כמעצב טבעוני, הוא נתקל לא פעם באילוצים הנובעים מבחירתו להדיר מגוון רחב של חומרים מן החי או כאלה שמקורם בתהליכים מזהמים, לטובת שימוש בחומרים טבעיים בלבד. מתוך מגבלות אלה נוצר פתח לדמיון ולחיפוש יצירתי אחר פתרונות עיצוביים אתיים.
כדי להבין באופן מעמיק את ההשפעה הסביבתית של חומרים, הוא יצא למסע ייחודי: גידול עצמאי של חומרים על גג הסטודיו שלו, המהווים מהלך חלוצי בעולם העיצוב. עבור ארז, עיצוב משמש כפלטפורמה לשינוי גישות שהובילו להפרעות משמעותיות באקלים שלנו ולאכזריות לא רק כלפי הצמחייה ובעלי החיים, אלא גם כלפי בני האדם.
במהלך עשור של עשייה מקצועית חדשנית, ארז נאבי פנה רואה קשר הדוק בין עבודתו ובין המהות שלו, ומציע הצצה מעוררת השראה לדרכים חדשות של חיים ועיצוב בשילוב ובהרמוניה עם הסביבה. הביקור בתערוכה מעודד את המבקרות והמבקרים בה להרהר בקשר העדין בין היום-יום לבין יצירתיות. יצירותיו של נאבי פנה משמשות כתזכורת לחובתנו המשותפת להתהלך בעדינות ובחמלה על פני כדור הארץ. הצופות והצופים בתערוכה שותפים למסע טרנספורמטיבי לקראת קיום מודע יותר. בצאתם מהתערוכה, הם נושאים איתם לא רק חוויה, אלא גם תחושה של מטרה מחודשת, חיבור עמוק יותר לעולם הסובב אותם, ואופטימיות מודעת לעתיד טוב יותר. לכולם.
אני, שתיים.
13/12/2024 - 20/08/2024
אוצרת: שחר שלו
אמנית: דוֹעא בְּסיס
ביצירת הוידאו 21 ק״ג (2023, 12:52 דק׳), מגלגלת דוֹעא בְּסיס אבן גדולה וכבדה במעלה ובמורד גופה במסע-משא ארוך ומפרך. כצופים אנו מנסים לפענח את המשימה שעומדת בפניה, מאזינים בקשב רב לשאיפותיה ונשיפותיה הכבדות, וממתינים בציפייה להצלחתה, לקתרזיס שממאן להגיע. כמו סיזיפוס מודרנית, עבודתה הקשה נידונה למאמץ חסר תוחלת, רפטטיבי ואינסופי. יצירתה התאומה, מסע קו (2023, 3:19 דק׳), היא המשך טבעי, התפתחות והרחבה של קודמתה. מהרמת אבן כבדה עוברת האמנית לנשיאת משקל גוף של אישה בת-דמותה, דומה לה אך זרה, אשר ספק נחה, ספק מובלת חסרת אונים או פצועה על גבה בתנוחה עוברית.
צמד היצירות מקיים שני מהלכים מקבילים, דומים אך שונים, של תנועה ללא תכלית. בשונה מהנוהג המסורתי, שתי המערכות במחזה מסרבות להתקדם מסיבוך להתרה. הן מעגליות וחוזרות על עצמן בהבדלים קלים, ללא שינוי משמעותי. פעולתה המינימליסטית והשקטה של האמנית משמיטה את סוף הסיפור ומבקשת מאיתנו להשלים אותו בעצמנו, בהתאמה למהלך החיים האישי שלנו. הרבדים הארכיטיפיים-מיתיים, אך גם אלה הביוגרפיים-אישיים המלווים את היצירות, שולחים כל אחת ואחד מאיתנו למחוזות פרטיים, הנשענים בו-זמנית על הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי-תרבותי-חברתי שלנו. על אף שיצירותיה כביכול נטולות זמן ומקום, האדמה הקשה והאבנים הגדולות קושרות אותן לכאן ועכשיו, למטענים הכבדים שאנו נושאים כחברה, שהופכים היום כבדים עוד יותר.
דוֹעא בְּסיס (דלית אל-כרמל, 1997) היא יוצרת רב־תחומית ומחנכת לאמנות. בעבודותיה – הנעות בין רישום וציור, מיצג, וידאו ופרפורמנס – היא חוקרת כיצד והיכן הפעולה התנועתית והפעולה הרישומית נפגשות ומתקיימות יחד. דרך אמנות גוף היא בוחנת את מרווח התנועה, חופש היצירה וגבולות העצמי בתוך המרחב – זה האמנותי וזה החברתי-פוליטי.
Welcome Home / Come Home
14/03/2024 - ועד להשבת כל החטופים
אמנים: נלי אגסי, עמנואל עברון-אגסי
אוצרת: ד״ר שיר אלוני יערי
את מיצב הניאון יצרה נלי אגסי יחד עם בנה, עמנואל, והוא מוצג בהצבת קבע גדולת ממדים בנמל התעופה של שיקגו, אליה היגרה האמנית מישראל עם משפחתה לפני כשלוש עשרה שנים. במיקומה המקורי, במעבר הארוך המוביל אל דלפקי הדרכונים ואולם מקבלי הפנים, מאירה הכתובת המינימליסטית, המשורטטת בכתב יד ילדי מהוסס, חוויות אישיות וקולקטיביות של מרחק, געגועים ואמביוולנטיות של שייכות וזרות, אך גם את תמצית הציפייה וההקלה של ההגעה הביתה.
בהזמנת המוזיאון, ותחת רשמי ה-7 באוקטובר, יצרה אגסי גרסה מוקטנת של העבודה. במיקומה ובעיתוי הצגתה הנוכחיים, על רקע תודעה מוצפת במראות הרס של בתים נטושים, שרופים ומופגזים ובמרחב התצוגה האלביתי שבתוך המוזיאון – מבנה שהיה בעברו בית משפחה פלסטיני שהפך מוצב צבאי – נטענת כתובת הרפאים המרצדת על הקיר במשמעויות ובהקשרים אחרים. כמו שלט דרכים מקולקל, היצירה מהבהבת לסירוגין, כך שהאותיות "Wel" מבליחות ונעלמות, ונותרות המלים "come home" כהבעה של משאלה או תקווה הנשארת תלויה בחלל. בהדהודה הווה טראומטי מתמשך של פליטים, עקורים ומפונים מביתם שעבורם הפך הבית לאתר של אובדן ואסון, נדמה שהעבודה לוכדת יותר מכל את אזור הדמדומים של החטופים: היא מתפקדת באופן אסוציאטיבי כקריאה נואשת, מייחלת-דורשת, להחזרתם, המכילה בתוכה את נחמת השיבה של מי שכבר שוחררו, ובה בעת כביטוי לנוכחותם הנעדרת, שאינה נותנת מנוח.