תערוכות קודמות

בפרויקט צילומי שהחל ב-2014, מציגה איריס חסיד את שיתוף הפעולה והקשר שנרקם בינה לבין סמר, סג׳א, מג׳דולין ואיה – סטודנטיות פלסטיניות אזרחיות ישראל אותן הכירה בתל אביב – המשרטט דיוקן אינטימי ורב־קולי של נשים צעירות בתוך מציאות חברתית ופוליטית טעונה.

בתערוכת יחיד הכוללת גוף עבודות חדש, טווה סעיד אבו שקרה מהלך אמנותי הנע בין יצירה אוטוביוגרפית שבמרכזה דמות אמו, לבין זיכרון קולקטיבי המפגיש את משא העבר עם מאורעות ההווה.

בתערוכתה המוזיאלית הראשונה, בוחנת לירי סנדל את שבריריות הבית דרך פרטים מינוריים ופואטיקה של חלל וזיכרון, היוצרים מרחב אסוציאטיבי שבו הבית מתגלם כמצב מתמשך של חיפוש, אובדן ובנייה מחדש.

עבודת הניאון של אגסי מהבהבת באופן קבוע, כך שהאותיות ׳Wel׳ נעלמות ושבות, ונותרת האמרה ״Come Home״ כקריאה נואשת להחזרת החטופים והחטופות וכביטוי לנוכחותם הנפקדת בדמיון הקולקטיבי.

עינת לידר מציגה מערך מיניאטורי של תכשיטים, מזכרות ופרגמנטים אדריכליים, העוסקים בפוליטיקת הזיכרון ובשאלות היסטוריות ועכשוויות של אובדן, הדחקה ועיוורון, דרך המבע החומרי האינטימי וכוח ההתנגדות השקטה הטמון במלאכת היד.

המיצב הציורי-פיסולי של דיויד גוס, שנוצר בהשראת מיקומו הגיאוגרפי והסמלי של המוזיאון, מפעיל את חלל התערוכה כמרחב אסוציאטיבי מרובה שכבות, שבו נפגשים ומתנגשים אזכורים לדת, פוליטיקה ומורשת אמנותית, ונבחנים באופן ביקורתי המתחים בין חזונות אוטופיים למציאות דיסטופית באתר הטעון במשא היסטורי ואידיאולוגי.

עבודתו הפיוטית של אובידיו אנטון עושה שימוש במחווה פשוטה — החלפת לימונים מעבר לגדר ההפרדה החוצה את בירת קפריסין, ניקוסיה — כדי לשקף את האבסורד שבחלוקה הפוליטית, את משקל הזהות ואת החיים היומיומיים המוכתבים על ידי גבולות כפויים.

בסדרת צילומי שחור-לבן המתעדים את אנדרטאות הקונפדרציה בדרום ארצות הברית ואת המחאות שקראו להסרתן בעקבות רצח ג'ורג' פלויד ב-2020, לוכד יואב חורש רגע מכריע בהיסטוריה אמריקאית שנויה במחלוקת והשפעותיה המתמשכות על המציאות העכשווית.

התערוכה מבקשת לתת ביטוי להלך הרוחות הנוכחי באזור המצוי תדיר על סף התלקחות ועל רקע מגמות של הקצנה, השחתה וזילות חיי אדם במציאות הישראלית.

ציורי הפיתות הבארוקיים של יונתן רון הופכים את היומיומי לאיקוני באופן המשקף הן זכרון אישי והן משמעויות תרבותיות ופוליטיות רחבות יותר.

התערוכה מגלמת גישה הוליסטית לחיים בשילוב ובהרמוניה עם הסביבה, ומציעה עמדה אלטרנטיבית לקשר ההדדי בין עולם העיצוב, האנושות ומגוון צורות החיים.

התערוכה בוחנת את מרווח התנועה, חופש היצירה וגבולות העצמי בתוך המרחב האמנותי והחברתי-פוליטי.

התערוכה מבקשת להציג מגמה אמנותית חדשה, של עבודות אשר מסמנות את ערכו של הטקסט המקודש דווקא דרך חומריותו

הפרקטיקה הרב-גונית של בינגיי משתרעת על פני אמנות אדמה סביבתית, קומפוזיציה מוזיקלית וספרותית, ציור בדיו ופרפורמנס. היא שואבת השראה מציורי נוף ומפילוסופיה דאואיסטית עתיקה ומאמצת פרספקטיבה שאינה אנתרופוצנטרית כדי לתעל את היצירה של הטבע.

סדרת תחריטים מתעדת נשים חזקות בתנ״ך ובספרים החיצוניים המהוות אנטיתזה לנשים ה״נחמדות״, הטובות והצייתניות שהסדר הגברי ציפה מהן להיות. התמודדותן החתרנית עם גברים בעלי כוח ומעמד היוותה השראה לאינספור פרשנויות לאורך הדורות, כמו גם לתערוכה זו.

כהמשך ופיתוח של הפרקטיקות האמנותיות והאמוניות האנטי- טהרניות שגיבש משולם ביצירותיו הקאנוניות, מציעה התערוכה מרחב התבוננות ומחשבה הטרוגני – ״הטרוסופי״ בלשונו של האמן – המבוסס על סתירה, חקירה וספק.

סרטו של תמיר צדוק מתאר את סיפור חפירתה הבדוי של תעלה המפרידה את רצועת עזה מישראל, ופורש לעינינו חלום וחזון אוטופי מצד אחד אך גם סיפור של הכחשה והתעלמות ממציאות דיסטופית מצד שני.

טורסטן וקטיה, זוג בגיל העמידה, נוסעים לתחנת רכבת ואוספים את דניאל, חייל צעיר שחזר זה עתה מאפגניסטן. למחרת, הם מתיישבים שוב במכוניתם ונוסעים לתחנה. חייל צעיר נוסף מחכה באותו מקום.

מניפה של קשרים והקשרים נפרשת בתערוכה המציגה מופעים של מחאה, התנגדות ואי ציות אזרחי בישראל מאז שנות השבעים ומציעה כמה פרספקטיבות למחשבה מחודשת על משמעותם החברתית והפוליטית.

בבית הספר הפרנציסקני ״טרה סנטה״ הנושק לחומת העיר העתיקה, מוצב מגרש כדורגל בחלל א-סימטרי אשר לא מאפשר להציב את השערים אחד מול השני, ובכך מעניק יתרון לאחת הקבוצות. הדבר דורש מהתלמידים להגיע לפשרה גיאומטרית חדשה על מנת לשחק בצורה הוגנת.

התערוכה מאגדת ארכיון עשיר של ראיונות שערכה האמנית קתרזינה קוזירה בביקוריה בירושלים, עם אנשים יוצאי דופן המזהים עצמם עם דמות המשיח.

התערוכה מציעה מרחב שיש בו מן הפראי והגולמי לצד איפוק אסתטי וסדר. תוך שהיא מתייחסת במרומז או בישירות, לגוף נשי.

ריטואל חברתי עמוס סמלים של מערכת הכוחות והמיתוסים המניעים את החברה הישראלית.

התערוכה פורסת מנעד רחב של מבטים על גבריות ישראלית, אשר מבטאים את השיח המשתנה בנושא, על מנת לבחון מחדש ולערער על המוסכמות של חיינו, ובמטרה לייצר דיון פתוח וחופשי על שוויון מגדרי.

התערוכה מבקשת לספר את הסיפור הלהטב"קי המקומי הרחב והמגוון יותר דרך צירי הזמן והמרחב.

התערוכה לוכדת את הלך הרוח האמנותי בעתות מגפה ומשבר, ומתארת כיצד העולם מתעצב על ידי המציאות החדשה. תפקיד האמנות בתקופות מסוג זה הוא להעניק תקווה תוך מתן ביקורת חברתית, לעורר דמיון, להעלות שאלות נוקבות בנוגע לסוגיות מוסריות ולהציע דרכים יצירתיות להתמודד עמן.

התערוכה עוסקת ברבדים שונים של משבר האקלים, מעודדת חזון של חיי קיימות, ומדגישה את הרעיון שכל אדם יכול להיות חלק מהמפכה הירוקה.

תמונת מצב רוויית מתחים של החברה הישראלית הכוחנית והמפולגת, אשר לא אחת גולשת לעימותים אלימים שביטויים נוכח בתערוכה.

אנו שקועים במציאות שבה המותג, תג המחיר או הסימן המסחרי מכתיבים את יחסינו לסביבה ומנגד את יחסה אלינו ושואלים את עצמנו, האם עושה האדם את הבגד או שמא עושה הבגד את האדם? אם כן, מה עושה את הבגד חשוב כל כך בחיינו מאז שהתכסינו לראשונה בעלה התאנה אשר נקרה על דרכנו בגן העדן?

פסולת הפלסטיק הינה אחת התופעות המזיקות ביותר היום לכדור הארץ. תופעה העומדת במרכז הדיון הבינלאומי בכל מה שנוגע לטיפול באשפה המוצקה, בעיקר בגלל היותה חומר רעיל שאינו מתכלה אלא מתחלק לחלקיקים קטנים, “מיקרו פלסטיק”, המתפזרים בגופם של דגים, ציפורים וחיות אחרות הניזונות ממה שהטבע מציע להן.

האם יש לנו סיבות טובות לחשוש מן המכונה האולטימטיבית בדמותנו שאנו שוקדים על פיתוחה, והאם קרב היום בו תעמיד אותנו המכונה על טעותנו המרה? או במילים אחרות, האם נמצאת האנושות בדרך למאבק על השליטה אל מול מכונות יציר כפיה המתחילות לחשוב בעצמן?

התערוכה מציגה את המרוץ של האדם להגיע רחוק יותר וגבוה יותר. זהו מרוץ בו מתחרות ערים גדולות המתפתחות בקצב מסחרר ולא תמיד בקורולציה לצרכים האמיתיים של כל יושביהן.

וידוי אישי ממקומו של היחיד המביע את מחאתו כנביא בשער ומעביר אלינו חוויות של משמעות קיומית, של חברה הנאבקת בקשייה התרבותיים והערכיים.

רני ששון ודרור בן עמי יוצאים למסע התבוננות באיתני הטבע ובנבכי אישיותם ומעניקים לנו חוויה מחודשת של תהליך הבריאה. הם מצליחים לשתף אותנו בתחושה של התעלות בה אנחנו נוגעים לרגע ברוח ונולדים מחדש.

נטע ליבר שפר מתכתבת עם מאמרו המכונן של זיגמונד פרויד "המאויים", ומציגה סדרת ציורי שמן ורישומי פחם גדולי מימדים. ציורי מסכות המוות לוכדים את רגע הפיכת החיים לאמנות, רגע הסף בו הבשר בר החלוף נוצק באבן.

התערוכה חושפת את התרבות האנושית שמאפשרת לאנשים לחיות את חייהם תוך התעלמות מהזוועות המתרחשות על סף ביתם. באמצעות שלושים תחריטים של האמנית מרסל הנסלאר אנחנו מקבלים הצצה לעולמן של נשים וילדות כקורבנות מלחמה.
יצירת אמנות יכולה להנציח רגע בזמן שאולי היינו מעדיפים לשכוח, ולעורר את הצופה לבחור – האם להסיט את מבטו או להמשיך לצפות.

רישומים, צילומים ומיצבים המאתגרים את המבקר לבחון מה נותר מהדמוקרטיה, ומה הדרך החדשה שהבטיחה לעולם שוויון זכויות והזדמנויות.
האם אבדה לנו התקווה מן הדמוקרטיה? האם הדמוקרטיה הפכה להיות מילה נרדפת לשחיתות? האם נשכח ייעודה של הדמוקרטיה ואת מי היא נועדה לשרת?​

התערוכה "ירושלים – דיוקן עצמי" מפגישה אנשים כה שונים החולקים זה עם זה וחלוקים זה על זה. התערוכה היא תמונת מצב של חוויה בלתי אפשרית אותה תיעדו צלמים החיים בירושלים, ערבים כיהודים, צלמי אופנה וצלמי חדשות, הפועלים בה ובאים מכל קצותיה.

התערוכה תעמוד על המשמעויות האסתטיות, התרבותיות, הלאומיות והפוליטיות שבין עצים ואנשים כיצורים עצמאיים המגלים את חולשותיהם, יצריהם ותלותם ההדדית זה בזה, וכן בינם לבין סביבת הטבע המקיפה אותם.

התערוכה תתמודד עם ההשלכות של השמדה מוחלטת של האנושות עצמה תוך שימוש בטכנולוגיה אותה היא מפתחת, ותעלה לדיון שאלות של זהות, ריבונות, ושימוש בכח צבאי במלחמה הסופית שתביא את האנושות לקיצה.

התערוכה קוראת להגברת המודעות לשוויון זכויותיהן של הנשים בחברה. באמצעות רצף הדימויים מפרקת התערוכה את יחסי הכוח המגדריים, תוך התבוננות ברבדים החברתיים והתרבותיים המרכיבים אותם, ובעזרתם מצביעה על תופעות אוניברסאליות של ניצול, התעללות והדרה.

האמונה המבקשת לשמור בהקפדה על המסגרת ועל צווי ההלכה והמסורת, התקשתה מאז ומתמיד להתמודד עם השינויים המתרחשים סביבה בקצב מסחרר ואילו האמנות העכשווית המשמשת ראי לתקופה ולשינויים המתקיימים בה, מבקשת לעצמה כל העת חרות יצירה וחופש ביטוי. נראה שלאחרונה מתקיים תהליך של יחסי גומלין בין שני עולמות אלו המגששים את דרכם זה אל עבר זה ואולם האמונה והאמנות עוד ימשיכו לחפש את הדרך שבין העימות וההשלמה.

צילומיה האחרונים של זוכת פרס הפוליצר אניה נידרינגהאוס, קודם הירצחה באפגניסטן, המציגים תיעוד נדיר של חיי הנשים בתקופת שלטון הטאליבן ואחריו.

התערוכה מנסה לבדוק את התנהלותו של הפרט במרחב האישי והציבורי על פי מצפונו ואל מול שיקולים הנובעים מזהותו הקולקטיבית והשתייכותו לקבוצות חברתיות, דתיות או לאומיות אשר עשויות להפחית את תחושת האחריות האישית של האדם על מעשיו.

התערוכה בוחנת במבט ביקורתי את היחסים המורכבים בין המנהיגים למונהגים. שם התערוכה נלקח מהפסוק הפותח את "משל יותם" (ספר שופטים פרק ט'), המניפסט האנרכיסטי הראשון במקרא, ואחד מהטקסטים הקדומים המתארים את הצורך הטבוע באדם לאתר לעצמו מנהיג.

הבדידות היא תופעה המשפיעה יותר ויותר על בני האדם בעידן העכשווי. הסביבה העירונית התובענית, על רקע השינויים החברתיים והטכנולוגיים המתרחשים בדורנו, אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירוייו העצביים ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

התערוכה מבקשת לבחון מקרוב את מערכת היחסים הקשה המתקיימת בין בני האדם וחיות אחרות, ולאתגר את מבקריה לגלות רגישות ולהביט בפניה של מציאות אשר רובנו הגדול אינו מודע לה במידה ראויה. תערוכה זו קוראת לנו להביט בבשר ובדם כמרקם המחבר את כל משפחת החי ואנו בתוכה ולעורר אותנו להתנהג כלפיה בכבוד ובחמלה.

התערוכה יוצאת למסע אל העתיד באמצעות הזיכרון, להיפגש עם יצירות החושפות בפנינו דימויים מארכיון ההדחקה וההכחשה של הפחדים והחרדות שחווינו, מתוך ניסיון לבדוק באמצעותם תרחישים עתידיים הצפויים לנו ולעולמנו ולהעזר בהם כדי למנוע את החזרה על שגיאות העבר.

התערוכה מזמינה את הצופים לקחת חלק בחוויה המתרחשת בזמן אמת ולבחון את הגישות השונות של האמנים שיצרו את יצירותיהם במרחב העימותים המתואר. להתהלך בין מאבקי הכבוד, היוקרה והאמונה הטעונה במטעני חשדנות, ולהתבונן במבוכי העוינות המובילה שתי ציביליזציות למאבק קיומי של כוח ושליטה על עולם המחר.

התערוכה זכות המחאה איננה עוסקת רק בזכות, לא פחות מכך היא נוגעת בחובה הניתנת עם הזכות. היא דוחקת בנו לבדוק אם שליחותנו מוצדקת, אם הקולניות והכוחניות אכן נדרשות או שמא הן מדרדרות את היחיד והרבים לעבר מציאות קשה יותר, טראומטית יותר.

התערוכה תבקש לבחון את היחס בין הבית הפרטי למדינה. לעמוד על הדמיון הצורני והתפקודי המאפשר להגדיר את שני המרחבים האלו כ"בית" (הבית הלאומי) ועל ההבדל המציב באופן מסורתי את האחד בספירה הפרטית (או הטבעית) ואת האחר בספירה הפוליטית.

התערוכה היא דיון המבוסס על היבטים מגוונים של הבחנות ועמדות, של אמונות, אידיאולוגיות ונקודות מוצא חברתיות, פוליטיות וכלכליות, הבוחנות את המפגש המורכב בין אדם לסביבה ובין אדם לטבע. התערוכה אינה מתבססת על קריאה רומנטית, המפרשת את המרחב והטבע כקודמים להתערבותו המעצבת של האדם, כי אם מציעה קריאה ביקורתית, המניחה שהמפגש ביניהם הוא מראָה לתופעות רחבות יותר. במראה זו משתקף משבר היחסים בין האדם לסביבה, המתבטא בהזנחה, כיבוש והחלשה.

התערוכה מבקשת להעמיד לדיון את המתח בין שתי תפישות אלו באמצעות קשת של יצירות הבוחנות את החרדות הלאומיות, האתניות והגלובליות, ומתוך דיאלוג עם חרדת ה"מאוים" כפי שפרויד הגדירה (the Uncanny; Das Unheimliche). חרדות אלו מערערות את ההקשרים הפרטיים והקולקטיביים שבהם פועל האדם, וקוראות עליהם תיגר.

״חיים חשופים״ היא התערוכה השלישית שאנו מציגים במוזיאון בסדרת תערוכות העוסקות בזכויות אדם. תערוכה זו שואפת לגעת בתפר ההולך ונפרם בין מצבים חריגים למצבים נורמטיביים, ולהצביע בנחישות על המקום שבו מצב החירום הזמני הופך למצב לגיטימי מתמשך, אשר מוביל בסופו של דבר לפרנויה של חשדנות ולשימוש באלימות לצורך השכנת סדר ציבורי

התערוכה "שווים ושווים פחות" מבקשת לעורר את המודעות והרגישות החברתית המתכהה לעיתים בקרבנו ולברר שאלות הנוגעות למערכת יחסי העבודה המתקיימים בעולמנו.
התערוכה מציגה יחסים של אפליה, ניצול והשפלה אשר לה זוכים בני אנוש כה רבים וקוראת לנו להגביר את השאיפה לפעול למען שיוויון רב יותר בין בני האדם.

"DeadEnd" היא תערוכה המציגה מציאות קשה בה הפכה האלימות לשפת היום-יום, שפה המאיימת על קיומה של החברה האנושית.