Tamir Zadok

עבודת הווידיאו "תעלת עזה" מעוררת מחשבות על דימוי ועל מציאות, ובו בזמן היא מהרהרת על מודע ועל לא־מודע. היא מפנה את מבטנו אל הכמיהות והחזונות הקולקטיביים בנוגע לנעשה "מעבר לתעלה" (מעבר למראה), ושואלת גם, ובעיקר, על המודחק והמושתק. הסרט, הקורא לצופים להצטרף אל "המסע להקמתה של תעלת עזה", פורש לעינינו חזון אוטו־אוטופי של ניכוס ושל השתלטות, של כיסופים קולקטיביים ושל הזיה על יצירת "אי־עזה". במקביל הוא חושף גם כמיהה לאיונה של עזה.
בשנת 1977 כתב האמן משה גרשוני על נייר מוכתם באדום ובכתום את המלים "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית". עבודתו הסרקסטית של תמיר צדוק מדברת עלינו. היא עושה זאת תוך ניכוס הפתוס וחיקויו, עיצוב נראות וסאונד של יומני חדשות וכתבות תעודה ויצירת בסיס ידע כוזב. היא מתארת את הפרויקט הישראלי כהמשכו של המעשה הציוני, ואת הבעיה הישראלית ככרוכה בקשר דם בבעיה הפלסטינית.
מה שנראה כסרטון תעמולה מתגלה כתכסיס מורכב ומרובד המציג – באמצעות הכרזה על הבלתי סביר כסביר והבלתי נתפס כמובן מאליו – מציאות דיסטופית כהתגלמות של חזון אוטופי. כך חושף הסרט לא רק את האוטו־סוגסטיה הקולקטיבית שבבסיס "אי־עזה", אלא גם את רוחבה של התעלה, את עומק התהום הפעורה ואת ריקנותם של פתרונות קסם. הסרט מעורר מחשבות על הבניה של נרטיב ועל מנגנוני שליטה, ומאלץ אותנו להחזיר את המבט אל הבעיה הפלסטינית שאחרי השבעה באוקטובר 2023. בעיה שכבר אי־אפשר להתכחש לה יותר.