Yonatan Ron - Pita No. 4

בסדרת עבודות קטנה על לוחות עץ מאורכים, מציג יונתן רון ציורי שמן של פיתות. אך בניגוד לאסוציאציות המיידיות שמעורר הדימוי ה״נמוך״ — מאפה פשוט, זמין וזול, סמל לחוסר יומרה או עידון ולאותנטיות מזרח תיכונית (״לנגב״) — הפיתות הבארוקיות של רון, על הגבול בין טבע דומם לדיוקן, מתוארות כגדולות מהחיים. מצויירות אחת-אחת בתקריב ובאקצרה דרמטית, הן מופיעות כמעט כאיקונות; גוניהן ותנוחתן מאזכרים יצירות מופת נוצריות כמו ׳הקינה על מות ישו׳ של מנטניה או את ׳ישו המת בקבר׳ של הולביין.

שלא כמו לחם הקודש ,חלת השבת או המצה, הפיתה אינה טומנת בחובה חגיגיות וטקסיות דתית. אדרבא, כפת לחמן של השכבות העניות בחברה וכאוכל רחוב טיפוסי, היא מתקשרת לחולין וליומיום, ל״חיים (עצמם) בפיתה״ כמאמר הביטוי העממי. עבור האמן, הפיתה מהווה גם זיכרון אישי של סבו שהיה מוכר פלאפל בשוק מחנה יהודה, זיכרון המעובד בציורים לפורטרט מונומנטלי, המעניק לכל פיתה מימד נשגב.

אולם בהיותה מאכל יסוד ותו היכר של המטבח הישראלי והפלסטיני גם יחד, הפיתה טעונה משמעות פוליטית וסימבולית: לעתים מושא לביקורת על נישול וניכוס תרבותי ולעתים — חלום על דו-קיום ושלום. היא שימשה כסנקציה כלפי אסירים בטחוניים ולאחרונה הפכה לסמל מחאה מכמיר-לב במאבק לשחרור החטופים. בציוריו של רון, הפיתות נראות מרחפות על רקע נייטראלי, מופקעות, כביכול, מהמטענים התרבותיים והפוליטיים הקושרים אותן למרחב המקומי. אלה שבים ומהדהדים, עם זאת, בהזרה ובעיוות שיוצרת האופקיות המוקצנת ובגוונים השרופים של גופי-נופי הבצק המפוחמים, אשר בצל משקעי השנה החולפת נצבעים באלגיות קודרת.