מוזיאון על התפר - מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית

ג'ני הולצר, ארה"ב
ברברה קרוגר, ארה"ב
ברוס נאומן, ארה"ב
קנדל גירס, בלגיה, דרום אפריקה
פול מקארת'י, ארה"ב
ליו בולין, סין
ננסי ספירו, ארה"ב
סוזן הילר, ארה"ב
ג'וזפין מקספר, גרמניה
יהושע נוישטיין, ארה"ב
אדית' דקינדט, בלגיה
בטינה פואוסטצ'י, גרמניה, איראן
ז
נג לו, סין
צ 'י-ג'ן צ'ן, טייוואן
ציבי גבע, ישראל
מנשה קדישמן, ישראל
משה גרשוני, ישראל
רמין הריזדה, איראן
יעל ברתנא, ישראל
שטפן קאלוצה, גרמניה
הסדנא העממית, צרפת
ספנסר טוניק, ארה"ב
מיכל נאמן, ישראל
ראידה אדון, ישראל
דורון סולומונס, ישראל
תומאס גאלר, גרמניה
יאנה גונסטהיימר, גרמניה
קלאודיה רוגה, גרמניה
דוד טרטקובר, ישראל
מנאר זועבי, ישראל
קלייר פונטיין, צרפת
שחרם אנטקבי, איראן
נתן דביר, ישראל
אמיר נוה, ישראל
שילפה גופטה, הודו

במציאות אשר בה אידיאולוגיות שונות ומגוונות, מובחנות זו מזו ומרוחקות במיקומן על המפה הפוליטית ואף עוינות לא אחת זו את זו, נמצאת החברה הישראלית מפוצלת במחאתה ומחפשת מענה למצוקותיה. חברה מפולגת ושסועה, הפוערת פערים בינה לבין עצמה ולבין שכניה הפלסטינאים.

זהו פתחו של דיון המתקיים בתערוכה בזיקה שבין האידיאולוגיה והיצירה האמנותית. היצירה המנסחת בפנינו את האידיאולוגיה באמצעות האמן המשמש לנו מצפן מוסרי בין הסתירות והניגודים .

שום אמן אינו יכול לוותר על הקשר בין יצירתו והמציאות ואף על פי כן "שום אמן אינו סובל את המציאות" כדבריו של ניטשה. היצירה לא הייתה מתקיימת בהעדר המציאות וכל עשייתו של האמן היא יצירת גשר בינו לבינה. גשר אשר אנו הצופים מוזמנים להלך בו ולפגוש בקצהו את פניה. זאת לא על מנת שנסתפק בפשט המתפרש מן היצירה, אלא כדי שנפרק את מרכיביה, ונפרש את משמעותן ונחדור אל הרמזים החבויים על פי רוב מעינינו. זוהי הזדמנות שמעניקה לנו יצירת האמנות, להחזיר לעצמנו תחושות שאיבדנו ולהקנות לנו תחושות חדשות .

זכות המחאה איננה עוסקת רק בזכות, לא פחות מכך היא נוגעת בחובה הניתנת עם הזכות. היא דוחקת בנו לבדוק אם שליחותנו מוצדקת, אם הקולניות והכוחניות אכן נדרשות או שמא הן מדרדרות את היחיד והרבים לעבר מציאות קשה יותר, טראומטית יותר. 

אולם יש ונגזרת עלינו חובת המחאה, בשעה שאנו עומדים לאבד את חירותנו כי אז השתיקה יכולה להמיט עלינו שואה שמחירה אף כבד יותר .

כאשר כתב מרטין נומילר את השורות הכנועות הללו אל מול השתלטותו של הרע והנורא מכל שידע האדם, אל מול הטירוף שאחז בחיה הנאצית, הבין אז היטב כי דבריו נאמרו מאוחר מידי.

"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט, ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי, ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי, ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי, ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני" (מתוך השיר "לא הרמתי את קולי")

אין אלו שורות של מחאה הרואית, הסוחפת אותנו, ההמונים אחריה. היא גם אינה טקסט פואטי המרגש ומלהיט את חושינו להצטרף למאבק. זהו דוח יבש וענייני, הצהרתו הכנה של מי שעמד מנגד, חסר אונים ותושייה, אך קרוב מספיק אל ההתרחשויות והאירועים וראה את האמת הקשה ולא עשה דבר.

קשה אך מובנת היא ההבחנה המתנדנדת בין "הכול" ו"לא כלום" זו אשר מתאר אלבר קאמי בדמותו של האדם המורד. זו אשר עולה בהבחנה של " 'הכול' שעדיין הוא מעורפל למדי, ושל 'לא-כלום' המכריז על האפשרות להקריב את האדם ל'הכול' זה. המורד רוצה להיות הכול, להזדהות כליל עם הטוב אשר דעתו עמדה עליו פתאום, והוא מבקש כי הבריות יכירו בו ובאישיותו, או להיות 'לא-כלום', הווה אומר להיות מובס כליל על ידי הכוח השולט בו. בסופו של דבר, ישלים עם התבוסה האחרונה שהיא המוות, אם עמד להפסיד את חירותו. טוב למות בעמידה מלחיות כורעי-ברך ".

במילותיו של קאמי מגולמת  זכות המחאה כאחת מאבני הייסוד האוניברסאליים וההומאניים של החירות והחופש.

זכות המחאה

 

התערוכה זכות המחאה איננה עוסקת רק בזכות, לא פחות מכך היא נוגעת בחובה הניתנת עם הזכות. היא דוחקת בנו לבדוק אם שליחותנו מוצדקת, אם הקולניות והכוחניות אכן נדרשות או שמא הן מדרדרות את היחיד והרבים לעבר מציאות קשה יותר, טראומטית יותר.

 
הרשמו לניוזלטר

© 2019 

רח׳ חיל ההנדסה 4, ירושלים | טל: 972-2-6281278+ שלוחה 4 | museum@mots.org.il