ריטואל חברתי עמוס סמלים של מערכת הכוחות והמיתוסים המניעים את החברה הישראלית.

התערוכה לוכדת את הלך הרוח האמנותי בעתות מגפה ומשבר, ומתארת כיצד העולם מתעצב על ידי המציאות החדשה. תפקיד האמנות בתקופות מסוג זה הוא להעניק תקווה תוך מתן ביקורת חברתית, לעורר דמיון, להעלות שאלות נוקבות בנוגע לסוגיות מוסריות ולהציע דרכים יצירתיות להתמודד עמן.

אנו שקועים במציאות שבה המותג, תג המחיר או הסימן המסחרי מכתיבים את יחסינו לסביבה ומנגד את יחסה אלינו ושואלים את עצמנו, האם עושה האדם את הבגד או שמא עושה הבגד את האדם? אם כן, מה עושה את הבגד חשוב כל כך בחיינו מאז שהתכסינו לראשונה בעלה התאנה אשר נקרה על דרכנו בגן העדן?

התערוכה מציגה את המרוץ של האדם להגיע רחוק יותר וגבוה יותר. זהו מרוץ בו מתחרות ערים גדולות המתפתחות בקצב מסחרר ולא תמיד בקורולציה לצרכים האמיתיים של כל יושביהן.

התערוכה חושפת את התרבות האנושית שמאפשרת לאנשים לחיות את חייהם תוך התעלמות מהזוועות המתרחשות על סף ביתם. באמצעות שלושים תחריטים של האמנית מרסל הנסלאר אנחנו מקבלים הצצה לעולמן של נשים וילדות כקורבנות מלחמה.

יצירת אמנות יכולה להנציח רגע בזמן שאולי היינו מעדיפים לשכוח, ולעורר את הצופה לבחור – האם להסיט את מבטו או להמשיך לצפות.

התערוכה "ירושלים – דיוקן עצמי" מפגישה אנשים כה שונים החולקים זה עם זה וחלוקים זה על זה. התערוכה היא תמונת מצב של חוויה בלתי אפשרית אותה תיעדו צלמים החיים בירושלים, ערבים כיהודים, צלמי אופנה וצלמי חדשות, הפועלים בה ובאים מכל קצותיה.
באמצעות סרטי וידאו תשתתפו בחגיגת טיש בחצרו של האדמו"ר ותמצאו עצמכם בהפגנות רחוב. תפגשו עם הנערות המוסלמיות שהופכות את החיג'אב המסורתי לאקססורי אופנתי, ותקנחו במסיבת לילה של אובדי אמונה ואובדי עצות בשעות הקטנות של הלילה.

התערוכה הקבוצתית חושפת אותנו הצופים אל עולמן הפנימי של נשים, תוך זיהוי מקרים של פגיעה והחלשה המתרחשים הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי.

צילומיה האחרונים של זוכת פרס הפוליצר קודם הירצחה באפגניסטן
אניה נידרינגהאוס
אוצרת: גיזלה קייזר, ברלין

תיעוד נדיר של חיי הנשים בתקופת שלטון הטאליבן ואחריו.

"היום יותר מתמיד חשוב להבין מי הם האנשים החיים בחבל ארץ זה, מהו הלך מחשבתם וכיצד הם רואים את המציאות בה הם חיים, לאו דווקא בהשוואה או בהקשר למציאות במערב." אניה נידרינגהאוס
 

"שליטת האדם על הטבע מתחילה ברצונו של האדם לשלוט על זולתו". באמירה ביקורתית זו מסכם מוריי בוכין את ספרו האקולוגיה של החירות, ומעביר מסר לא אופטימי על יחסי טבע-אדם.

במציאות אשר בה אידיאולוגיות שונות ומגוונות, מובחנות זו מזו ומרוחקות במיקומן על המפה הפוליטית ואף עוינות לא אחת זו את זו, נמצאת החברה הישראלית מפוצלת במחאתה ומחפשת מענה למצוקותיה. חברה מפולגת ושסועה, הפוערת פערים בינה לבין עצמה ולבין שכניה הפלסטינאים.

רעידת אדם מבקשת לרעוד את רעידת הזהות והאחרות אל מול החרדה, לחשוף ולהדגיש את תהליך התמודדותנו הרגשית עם סביבתנו, וכן לבחון מבעד לפריזמת החרדה את תגובותינו כנפגעים וכפוגעים – כל זאת במטרה לנסות להבין את הדינמיקה של היחסים החברתיים והפוליטיים ולהשפיע עליה.

DEADEND היא תערוכה המציגה מציאות קשה בה הפכה האלימות לשפת היום-יום, שפה המאיימת על קיומה של החברה האנושית.
התערוכה מעלה שאלות נוקבות מול מציאות של רבוי גילויי אלימות וקוראת למבקרים לבחון את דרכם ולא עוד לעמוד מנגד ולצפות באופן פאסיבי במתרחש

התערוכה מציעה מרחב שיש בו מן הפראי והגולמי לצד איפוק אסתטי וסדר. תוך שהיא מתייחסת במרומז או בישירות, לגוף נשי.

מסעות בין אסתטיקה וקיימות

פסולת הפלסטיק הינה אחת התופעות המזיקות ביותר היום לכדור הארץ. תופעה העומדת במרכז הדיון הבינלאומי בכל מה שנוגע לטיפול באשפה המוצקה, בעיקר בגלל היותה חומר רעיל שאינו מתכלה אלא מתחלק לחלקיקים קטנים, “מיקרו פלסטיק”, המתפזרים בגופם של דגים, ציפורים וחיות אחרות הניזונות ממה שהטבע מציע להן.

רני ששון ודרור בן עמי יוצאים למסע התבוננות באיתני הטבע ובנבכי אישיותם ומעניקים לנו חוויה מחודשת של תהליך הבריאה. הם מצליחים לשתף אותנו בתחושה של התעלות בה אנחנו נוגעים לרגע ברוח ונולדים מחדש.

בתערוכה נפגוש את סיפורה האינטימי והרגיש של רני ששון, המשתפת אותנו בתחושותיה ומדברת על אישיות ונשיות, ועל אמהוּת וילדוּת.
נכיר גם את דרור בן עמי שייקח אותנו למסע בדמיון העצמי שלנו ומעביר אותנו אל נופים אבודים שלא הכרנו.

רישומים, צילומים ומיצבים המאתגרים את המבקר לבחון מה נותר מהדמוקרטיה, ומה הדרך החדשה שהבטיחה לעולם שוויון זכויות והזדמנויות.

האם אבדה לנו התקווה מן הדמוקרטיה? האם הדמוקרטיה הפכה להיות מילה נרדפת לשחיתות? האם נשכח ייעודה של הדמוקרטיה ואת מי היא נועדה לשרת?​

התערוכה תעמוד על המשמעויות האסתטיות, התרבותיות, הלאומיות והפוליטיות שבין עצים ואנשים כיצורים עצמאיים המגלים את חולשותיהם, יצריהם ותלותם ההדדית זה בזה, וכן בינם לבין סביבת הטבע המקיפה אותם.

האמונה מבקשת לשמור בהקפדה על המסגרת ועל צווי ההלכה והמסורת, ואילו האמנות העכשווית משמשת ראי לתקופה ולשינויים המתקיימים בה. נראה שלאחרונה מתקיים תהליך של יחסי גומלין בין שני עולמות אלו. התערוכה משמשת גשר להבנת השיח המתחדש ומפגישה בין עולמות באמצעות המסרים אשר מבקשים האמנים לשתף אותנו בהם.

התערוכה "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" בוחנת במבט ביקורתי את היחסים המורכבים בין המנהיגים למונהגים. שם התערוכה נלקח מהפסוק הפותח את "משל יותם" (ספר שופטים פרק ט'), המניפסט האנרכיסטי הראשון במקרא, ואחד מהטקסטים הקדומים המתארים את הצורך הטבוע באדם לאתר לעצמו מנהיג.

התערוכה יוצאת למסע אל העתיד באמצעות הזיכרון, להיפגש עם יצירות החושפות בפנינו דימויים מארכיון ההדחקה וההכחשה של הפחדים והחרדות שחווינו, מתוך ניסיון לבדוק באמצעותם תרחישים עתידיים הצפויים לנו ולעולמנו ולהעזר בהם כדי למנוע את החזרה על שגיאות העבר.

בית בלי בית  תבקש לבחון את היחס בין הבית הפרטי למדינה. לעמוד על הדמיון הצורני והתפקודי המאפשר להגדיר את שני המרחבים האלו כ"בית" (הבית הלאומי) ועל ההבדל המציב באופן מסורתי את האחד בספירה הפרטית (או הטבעית) ואת האחר בספירה הפוליטית.

תערוכה זו שואפת לגעת בתפר ההולך ונפרם בין מצבים חריגים למצבים נורמטיביים, ולהצביע בנחישות על המקום שבו מצב החירום הזמני הופך למצב לגיטימי מתמשך, אשר מוביל בסופו של דבר לפרנויה של חשדנות ולשימוש באלימות לצורך השכנת סדר ציבורי.

התערוכה מבקשת לספר את הסיפור הלהטב"קי המקומי הרחב והמגוון יותר דרך צירי הזמן והמרחב.

תמונת מצב רוויית מתחים של החברה הישראלית הכוחנית והמפולגת, אשר לא אחת גולשת לעימותים אלימים שביטויים נוכח בתערוכה.

האם יש לנו סיבות טובות לחשוש מן המכונה האולטימטיבית בדמותנו שאנו שוקדים על פיתוחה, והאם קרב היום בו תעמיד אותנו המכונה על טעותנו המרה? או במילים אחרות, האם נמצאת האנושות בדרך למאבק על השליטה אל מול מכונות יציר כפיה המתחילות לחשוב בעצמן?

וידוי אישי ממקומו של היחיד המביע את מחאתו כנביא בשער ומעביר אלינו חוויות של משמעות קיומית של חברה הנאבקת בקשייה התרבותיים והערכיים.

נטע ליבר שפר מתכתבת עם מאמרו המכונן של זיגמונד פרויד "המאויים", ומציגה סדרת ציורי שמן ורישומי פחם גדולי מימדים. ציורי מסכות המוות לוכדים את רגע הפיכת החיים לאמנות, רגע הסף בו הבשר בר החלוף נוצק באבן.

התערוכה תתמודד עם ההשלכות של השמדה מוחלטת של האנושות עצמה תוך שימוש בטכנולוגיה אותה היא מפתחת, ותעלה לדיון שאלות של זהות, ריבונות, ושימוש בכח צבאי במלחמה הסופית שתביא את האנושות לקיצה.

התערוכה מנסה לבדוק את התנהלותו של הפרט במרחב האישי והציבורי על פי מצפונו ואל מול שיקולים הנובעים מזהותו הקולקטיבית והשתייכותו לקבוצות חברתיות, דתיות או לאומיות אשר עשויות להפחית את תחושת האחריות האישית של האדם על מעשיו.

הבדידות היא תופעה המשפיעה יותר ויותר על בני האדם בעידן העכשווי. הסביבה העירונית התובענית, על רקע השינויים החברתיים והטכנולוגיים המתרחשים בדורנו, אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירוייו העצביים ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

עדים אנו לרוח חדשה המנשבת ברחבי העולם המערבי ונושפת אף בשוליו של השמאל הליברלי. משב חדש נותן את אותותיו באלו אשר עוד אתמול האמינו בשוויון ובכבוד הדדי שראוי לחלוק עם הזולת ועם האחר והעלו על נס את מושג הרב-תרבותיות. סדקים מתגלים במערב בעמודי התווך של האידאולוגיות שקראו לא מכבר לחירות ולחופש דתי ופולחני של השונה הגר בקרבם.

התערוכה אדם אדמה היא דיון המבוסס על היבטים מגוונים של הבחנות ועמדות, של אמונות, אידיאולוגיות ונקודות מוצא חברתיות, פוליטיות וכלכליות, הבוחנות את המפגש המורכב בין אדם לסביבה ובין אדם לטבע.

התערוכה "שווים ושווים פחות" מבקשת לעורר את המודעות והרגישות החברתית המתכהה לעיתים בקרבנו ולברר שאלות הנוגעות למערכת יחסי העבודה המתקיימים בעולמנו.
התערוכה מציגה יחסים של אפליה , ניצול והשפלה אשר לה זוכים בני אנוש כה רבים וקוראת לנו להגביר את השאיפה לפעול למען שיוויון רב יותר בין בני האדם.