לדברי מרסל, אחריותו של האמן היא לגרום לאנשים לחשוב ולהרהר. ומנקודת מבט אנוכית יותר, תיאור ההיבטים הפחות נעימים של העולם שבו אנו חיים משמש גם כשסתום הגנה – "התבוננות עצמית או התפרצות."

תמונות בלתי משתמעות לשתי פנים של שבר והתדרדרות חברתית מוצגות בקצב הולך וגובר בטלוויזיה ובעיתונים, אולם תמיד קיימת סכנה כי הדימויים יפורשו כחזיונות חולפים, שעוצמתם מתעמעמת מרוב עומס מידע.

יצירות אמנות עמידות יותר. הן מתעקשות. הן שורדות. 

הדפס יכול להשתכפל ולהנציח רגע בזמן שאולי היינו מעדיפים לשכוח. הוא גם יכול לעורר את הצופה לבחור – האם להסיט את מבטו או להמשיך לצפות.

מרסל ציינה פעמים רבות בעבר כי פרנסיסקו גויה ואוטו דיקס הם שני אמני ההדפס שהשפיעו עליה ביותר, בשל שליטתם במדיום, תעוזתם לערוך ניסויים והמכנה המשותף של עבודותיהם. בהשפעת היצירה "Der Krieg" (המלחמה) של אוטו דיקס ו"זוועות המלחמה" של גויה, התערוכה בונה את עוצמתו באמצעות צירוף דימויים נבדלים של אנשים אנונימיים, תוך הימנעות ממסרים פוליטיים ישירים לטובת תיאורי הזוועות. התבוננות בסדרות הללו מראה כי מרסל שאלה את מה שהתאים לה: רובים הרסניים ושימוש פתייני בטכניקת אקווטינט מגויה, חומצה קורוסובית  ומגוון מרשים של טכניקות הדפס מדיקס. האמן בן זמנה הקרוב לה ביותר מבחינת צורה ותוכן הוא וויליאם קנטרידג', השולט בטכניקות הדפס מגוונות, המעז כמוה לערוך ניסויים בסדנת ההדפס והשותף לה בהבלטת תופעות של אי צדק ביצירות האמנות שלו.