התערוכה ירושלים - דיוקן עצמי מספרת את סיפורה של עיר הגדושה בניגודים המשלימים זה את זה, עיר של קודש וחול, של אמונה וחוסן מול חוסר תקווה וחשש מהבאות. התערוכה מרכיבה עבורנו קלסתר של עיר עתיקה ועכשווית כאחד שהמיוחד בה הוא בדיוק פסיפס ניגודיה. עיר היוצאת בשאלה וחוזרת בתשובה לסרוגין, עיר המביטה אל העולם כולו ומכל עבר מביטים בה.התערוכה מביאה את סיפורם של אנשים כה שונים המאוחדים ברצון לחיות במקום בו הם חולקים כל כך הרבה זה עם זה וחלוקים כל כך זה על זה. מהו אם כן סודה המהפנט של העיר ושל אלו הבאים בשעריה? הלובשים את בגדי מלכותה ומתקשטים לכבודה בלבן והמצטנעים בד' אמות ורק עיניהם נגלות מבעד לגלימותיהם השחורות. המכונסים בעצמם ונושאים תפילה חרישית והקוראים בקול גדול ובפרהסיה. היוצאים ונכנסים בשעריה ופניהם חתומות והמוצבים על חומותיה ודרוכים נגד כל עימות או פיגוע שלא יבוא. המשתטחים על קברות צדיקיה, מנשקים את אבניה ובליבם סוד ותקווה, ההולכים בדרך יסוריו של הצלוב ומזמרים תפילה חרישית או אלו אשר קולם מרחף מעל גגות הבתים ומהדהד ברחובותיה להזכיר את שעת התפילה. הנושאים בנטל וכואבים בצר להם את כאב היחיד ואלו אשר קולם נלחש בחדרי חדרים, מלבי המחלוקות ומלהטי היצרים.אלו וגם אלו, זה לצד זה וזה כנגד זה, מככבים בתיאטרון האבסורד, בהצגה הכי גדולה בעיר בה עלה המסך לפני אלפי שנים וטרם נכתב פרק הסיום שלו.