Said Abu Shakra - Bulls and Hyenas, 2024, photo by Yigal Pardo

סעיד אבו שקרה מתהלך בסמטאות עלומות בנבכי נפשו, מעלה שאלות, נובר בפצעים ובצלקות דרך שיבה אל סיפור משפחתו והעקירה מכפרם אללג׳ון (1948), כיום קיבוץ מגידו. המפגש של שברי זיכרון של פליטות ונדודים עם אירועי ההווה בונה שפה חזותית רגשית טעונה, המציבה את הסטודיו כמקלט של התמרה רוחנית.

האמן נזכר בחוויות מילדותו באום אל-פחם, שהייתה רווית סיפורים על אהבה, מלחמות, נטישה וגעגועים. מעל כולם ניצבת דמותה הגדולה של האֵם – מַרְיָם – הנושאת את דמותן של האימהות כולן. ההשראה, הכוח, האימה, התקווה והאהבה – כל אלו נוצקו למילים בספרו מַרְיָם ולדימויים אקספרסיביים ורגישים על נייר, המוצגים בתערוכה זו.

באישון לילה, עת הצבועים מתעוררים ומשחרים לטרף בעודם משמיעים למרחקים את צווחתם, סעיד מתעורר אף הוא, עולה לסטודיו שבעליית הגג בביתו ויוצא לשוטט בנבכי הזיכרון והלב, לזעוק את זעקתו. בחסות החשיכה סעיד מטיח את עצמו על הנייר ללא עקבות, באנרגיה מתפרצת, ציור בהול שנרשם בעוצמה ובנשימה אצורה. קו הפחם השחור וכתמי הצבע האדום מנכיחים את כאבו.

התערוכה היא מסע אישי וקולקטיבי שבו האמן יוצא מתהליך של כתיבה ויצירה אינטימית, אוטוביוגרפית, שבמרכזה דמות אמו, ופותח חלון רחב לזיכרון הפלסטיני המודחק והטראומטי, הנמהל עם מאורעות הימים האלה.