Yoav Horesh - The J. E. B. Stuart Monument

אנדרטאות ואתרי הנצחה נבנים על מנת לעמוד לנצח, להשתייר כמאזכרים שנים רבות לאחר שנחקקו המאורעות בזכרון האנושי. הם מכבדים את העבר, בין אם הוא משותף, שנוי במחלוקת, או מפוקפק. עם זאת, המשמעות האמיתית של האנדרטה תכופות אינה גלומה במה שהיא מאזכרת, אלא בתחושות, במחשבות, ובפעולות להן היא נותנת השראה. בזכות יכולתן לשדר מסרים שונים לקהלים שונים, אנדרטאות מפיחות תקווה, מעצימות, מעוררות אהדה או יראה, מרתיעות, מבססות תחושת זהות ועולם ערכים, ומעצבות גישות כלפי סמכות. בהיותן בעלות השפעה על קיבוע נרטיבים הסטוריים, הן גם מטילות צל כבד על המציאות החברתית כמו גם על עתיד פוליטי מדומיין.

רעיונות ומתחים אלה מצויים במוקד התערוכה של יואב חורש, אשר לוכדת רגע מכריע בהסטוריה עתירת המשקעים של אנדרטאות הקונפדרציה בארה”ב. האנדרטאות, המנציחות את מנהיגי ומורשת הקונפדרציה – אחת-עשרה המדינות תומכות העבדות שפרשו מהאיחוד ב-1861 והביאו בכך לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית – נועדו לשקם את גאוות הדרום לאחר תבוסתו בשדה הקרב. תמציתן האידיאולוגית היתה קידום נרטיב “המטרה האבודה” (Lost Cause) - גרסא רוויזיוניסטית של ההסטוריה שמציגה את מטרת הקונפדרציה כהגנה אצילית על זכויות המדינות החברות באיחוד ועל ערכי הדרום, תוך טשטוש התפקיד המרכזי שמילאה העבדות בסכסוך.

אף שהיוזמה המקורית הייתה שייכת לארגונים של יוצאי צבא ונאמני הקונפדרציה בעידן השיקום (1877-1865), רוב האנדרטאות לא הוקמו מייד לאחר מלחמת האזרחים. תחת זאת, בנייתן הגיעה לשיאה בין שנות ה-90 למאה ה-19 לשנות ה-20 למאה ה-20, בעיצומה של תקופת חוקי ההפרדה הגזעית, ושוב בתקופת פעילותה של התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-50 וה-60. תקופות אלו התאפיינו בנסיונות אלימים לדכא את המהלך לקראת שוויון השחורים על ידי ביטוי מחודש ותקיף של העליונות הלבנה דרך מדיניות מפלה, שלילת זכות הצבעה משחורים, ומעשי לינץ’ שאירעו השכם והערב. אנדרטאות הקונפדרציה הוצבו במקומות בולטים במרחב הציבורי ומול בניינים ממשלתיים, ונועדו להפגין דומיננטיות ולבצר את יחסי הכוחות הקיימים.

ב-2020, בעקבות הרצח של ג’ורג’ פלויד בידי שוטר במיניאפוליס, פרצו ברחבי ארה”ב מחאות נגד הגזענות הממוסדת, שמובילה לפגיעה בשחורים. תבערה זו של מרי אזרחי הציתה מחדש את המחלוקת סביב אנדרטאות הקונפדרציה וסמליותן השנויה במחלוקת, מה שגרם להשחתת פסלים רבים ובסופו של דבר להסרת חלק ניכר מהם על ידי הרשויות, אם כי עדיין רק חלק קטן מתוך הרבים המתנשאים בנוף הדרומי. על רקע תסיסה חברתית זו, נסע חורש לריצ’מונד, וירג’יניה – לשעבר בירת הקונפדרציה – כדי לתעד את התמורה ההסטורית המתרחשת. העיתוי היה קריטי, כיוון שהאנדרטאות הללו הלכו ואיבדו את אחיזתן בקרקע על רקע הוויכוחים העזים סביב תוכנן, ייעודן, מיקומן ועתידן.

השימוש שעשה חורש במצלמת פילם בפורמט גדול ובטכניקות הדפס כסף מסורתיות מדגיש את המטען ההיסטורי של האירועים המתועדים. הצילומים בשחור-לבן מהדהדים, באופן בלתי נמנע כמעט, את המתח הגזעי המוטבע בנוף, תוך שהם לוכדים בחדות את ההתנגשות שבין השפות האסתטיות והפוליטיות באתרי ההנצחה וברחובות העיר. הגרנדיוזיות של הפסלים הקלאסיים ניצבת בניגוד ליצירתיות התוססת של התרבות האפרו-אמריקאית, כאשר כתובות גרפיטי וחפצי זכרון בעבודת יד, המוקדשים לקורבנות האלימות המשטרתית ופשעי השנאה, הופכים את אנדרטאות הנגד הללו – כך הן משמשות כיום – למוקדי מחאה ואבל עממי. ההתנגדות האמנותית הספונטנית מאתגרת את נוכחותם המונומנטלית של הפסלים, ומציעה נרטיב חלופי לכוונה המקורית שמאחורי הצבתם.

נאמר שאנדרטאות מיועדות לחיים, ולא למתים. דימוייו של חורש, המוצגים במרחב הטעון של מוזיאון על התפר – בעצמו אתר הלכוד בסבך עברו – מגלמים את האמת העמוקה הזו. מבעד לעדשתו, ההסטוריה לא רק משתמרת, כי אם נחקרת באופן פעיל, באופן שמזמין את הצופים והצופות לבחון את תפקידם.ן בעיצוב הזכרון הקולקטיבי והסיפורים שנותנים לו פשר.