Einat Leader - Wax Pit Birds

מיניאטורות מגלמות שינוי בקנה המידה שבו אנו מודדים את עצמנו כל פעם מחדש. מחד, הן מניחות צופה כל-יודע, המסוגל לקלוט את השלם בבת אחת. חשבו על עצמכם ביחס לבית בובות, גלובוס שלג... מזכרת על מחזיק מפתחות שמבעדה אפשר לראות תמונה קפואה של המקום בו אתם מבקרים. אנחנו מספיק גדולים כדי להחזיק דברים שכאלה בכף היד. להכיל את כל המרחב שסביבם. מאידך, מיניאטורות מחייבות אותנו להתעלות מעל נורמות מרחביות, מזמנות אותנו אל ממלכתן, ומציעות לנו שנשכח את מידותינו או נתעלם מהן...

מיניאטורות מצריכות תשומת לב – ממש כשם שהלחישה מחייבת את המאזין להשתתק ולהתכופף לעבר הדוברת. לפעמים אנחנו נזקקים למשקפות, מיקרוסקופים, או סטריאוסקופים כדי שיסייעו לנו לראות, אבל בין אם בעזרת תיווך שכזה ובין אם לאו, המיניאטורות מעבירות לנו מסר ברור: לא הכל גלוי לעין (ליה פרפורט, ׳על הראייה׳, 2006).

ב׳בית מידות׳ מציגה עינת לידר, יוצרת וחוקרת צורפות, עולם עדין אך נוקב של חפצים בזעיר אנפין, הכורך יחד את כוחה מעורר הדמיון של המיניאטורה ואת תהודתה הרגשית של המזכרת. לידר נשענת על יכולתן לדחוס זמן, מרחב, נוהג וזכרון לכדי אובייקט מוחשי, כדי ליצור עבודות שמציעות מחשבה רבת-מרקמים על ארכיטקטורה, אובדן ובדק בית היסטורי.

כותרת התערוכה כשלעצמה מקפלת בתוכה מנעד טעון של משמעויות. ברובד הישיר, היא מתייחסת לבניין שבו שוכן כיום מוזיאון על התפר — וילה אלגנטית ורחבת ידיים, שתכנן בראשית שנות השלושים האדריכל הפלסטיני אָנְדוֹני בָּרָמְכּי, מהדמויות הבולטות בנוף האדריכלות הירושלמית בתקופת המנדט — ואשר נעשה למוצב צבאי ב-1948. אך הכותרת נושאת גם נימה אירונית: היא מרמזת לאמות המידה שננקטו — או שנמנעו במכוון — בהתמודדות עם סוגיית ״הרכוש הנטוש״; למידות הרעות של טשטוש ומחיקת העבר; ולקני המידה של האובדן והשבר הנוכחיים, המטילים את צִלָּם על ההווה — והעתיד.

לידר מציבה בחלל המוזיאון אוסף של מזכרות ותכשיטים, המותקנים בוויטרינות המזכירות תיבות תצוגה ארכיאולוגיות או מקננים בתוך "מרזבים" מאולתרים ומבנים צינוריים שהורכבו משברי צנצנות – כקרביו השבריריים והחשופים של הבית. באמצעותם היא מנכיחה את עברו המודחק, כמו גם את הווייתו האלביתית: בית מגורים שדייריו הפכו ״נפקדים״, פתחיו נאטמו, ושימושיו התחלפו שוב ושוב בהשפעת כוחות פוליטיים משתנים ותהפוכות הזמן והמקום.

בלב התערוכה נמצאת מטונימיית מפתח: תליון-מחזיק מפתחות שעיצבה האמנית בהשראת חלונותיו המקושתים של הבניין, כשאת הבטון המזויין מחליפה בפרגמנט הזעיר שעווה אפורה – חומר רך, גמיש ומתכלה, המשמש בעת ובעונה אחת כנר זכרון נייד וכביטוי מכמיר-מתריס של תיקון ותקווה. מוצגים נוספים, ביניהם מקבץ של פריטים דקורטיביים וכלי מטבח ועבודה שנוצרו מתוך שטיח שעבר בירושה במשפחתה, לובשים צורה של קמיעות, טוטמים או תְּרָפִים – חפצים מקראיים למשמר הבית – המעלים באוב את הסביבה הביתית שאבדה. אחרים, כדוגמת סיכות בצורת ציפורים העשויות מחרצני זיתים, או גמלי עץ קטנים בסגנון האוריינטליסטי הנמכר לתיירים בעיר העתיקה, מגלמים את הנוף התרבותי והפוליטי של אזורנו, ואת הרבדים השנויים במחלוקת של סמליו ומסחורם.

אולם על אף המלנכוליה הטבועה בהן, מזכרותיה של לידר אינן מבטאות געגוע נוסטלגי או ניסיון נאיבי להשיב את העבר האבוד. כפי שכותבת המסאית סוזן סטיוארט בספרה ׳על הערגה׳ (1993): "בין אם המזכרת היא דוגמית חומרית ובין אם לאו, היא תתקיים עדיין כדגימה של החוויה שכעת היא רחוקה, חוויה שהחפץ יכול רק לעורר ולהדהד, אך לעולם לא לשחזר במלואה”. מעוותים, דיספונקציונאליים, מצופי חלודה, זפת ונוצות – או מאזכרים מערכות פיקוח ושליטה - מתפקדים חפצים אלה לא כשרידים סנטימנטליים, אלא כממצאים ביקורתיים, עדות למציאות פגומה וטראומטית. ובכל זאת מידותיהם אנושיות עדיין, קרבתם אל הגוף אינטימית: מיועדים לענידה, אחיזה ונשיאה, הם משמשים כנשאי זכרון, או כמחוות מינוריות של הכרה והתנגדות.

הפרקטיקה של לידר מסרבת למונומנטליות. תחת זאת, יצירותיה המיניאטוריות מזמינות למגע ומבט מקרוב, כאילו מבקשות מהצופה לרכון ולהציץ. מתוך האובייקטים הקומפקטיים והטקטיליים הללו מפציעה עקשנות שקטה: שהזכרון הוא פוליטי כשם שהוא אינטימי, ושהצורות הקטנות ביותר יכולות לשאת את האמיתות הכבדות ביותר. בהדהדה את עקרונות הפרופורציה המושלים באדריכלות כמו גם במוסר, התערוכה ׳בית מידות׳ אינה רק מרחב להרהור, אלא גם מנגנון כיול בעזרתו ניתן למדוד את משקל העבר, את מתאר האובדן, ואת הצורך הדחוף מתמיד בחשבון נפש.