מוזיאון על התפר - מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית

נטע ליבר-שפר, ישראל

במאמרו המכונן של זיגמונד פרויד, "המאויים", שפורסם לראשונה ב-1919, מתאר פרויד את הביוגרפיה הנפשית של האדם המודרני ואת אי יכולתו להחלץ מהטראומה הנוראה שממנה הוא חרד ואליה הוא נמשך. זוהי תחושת הזרות בתוך האינטימיות המאיימת עליו כל העת, או לגרסתו של ז'אק לקאן, החשש מאיבוד דבר מה שאינו קיים כאמצעי להגנה על דבר מה חסר.

בעולם שבו החיים והמוות כל כך קרובים, לפעמים קרובים מידי, ובמציאות שבה פסע מפריד בין להיות או לא להיות, אין תחושה מוכרת יותר ובו בזמן זרה כל כך כמו נקודת המפגש הנכפית עלינו להביט בפניו של המוות.

תחושה אשר יוצרת בקרבנו דיסוננס קוגניטיבי בשל אופיה הפרדוקסלי המושך אותנו ונדחה על ידינו בו זמנית בכוח רב כל כך. סקרנותנו מקרבת אותנו עד לסף ההכרה בקיומה, אך הדחף העצום לחיים הוא זה שעוצר מבעדנו להתקרב מידי ולהתמודד עימה.

כך, במפגש עם מסכת המוות ופניו של המת שעד לפני זמן קצר היה בעל רוח חיים ומוכר לנו ועתה הוא זר ונטול חיים.

במאמר שהתפרסם בירחון Atlantic במאי 2014 תחת הכותרת "Impressions from the Face of a Corpse" (רשמים מפניה של גוויה) מפגיש אותנו Luke A. Fidler עם מסורת ייצור מסכות המוות כדרך התגלמות מחדש מתוך הרקבון והמוות לקראת קיום אנושי נצחי הנתון בידיה של הטכנולוגיה.

שחזור מסכת המוות, שהיא דיוקן מצמרר ושריד מדמותו של האדם, מבוצע על פי רוב להנצחת המת ובזמן קרוב לרגע מותו בשאיפה לייצר העתק מדוייק של התבנית המונחת על פניו.

ההיסטוריה רצופה בדוגמאות בהן שחזרה האנושות את דמותם של אישים מפורסמים, מנהיגים ואנשי רוח שאת פניהם בקשה לשמר ולהנציח ובכך לשלב את המוות בחיים. 

מסכת המוות הצליחה לשמש תעתיק מדוייק של תווי הפנים הרבה מעבר לכל פסל שנעשה בידי אמן.

בתערוכתנו זו נציג מתוך גוף העבודה של נטע ליבר שפר תשעה ציורי שמן בפורמט אחיד של מסכות מוות שצויירו בין השנים 2013 – 2016 ורישומי עפרון גדולים בשחור לבן. 

ליבר שפר מגדירה את יצירת המסכות כשימור של רגע-סף בין החיים לאמנות. החיים המתכלים נוצקים בחומר ועם כליית הבשר הוא משתמר באבן, בחימר ובברונזה. יכולתה של האמנות לשנות את מהלך הזמן ואת אופיו, לשמר או לקבע את זכרון החיים, היא מן השאלות המעסיקות את האנושות לאורכה של ההסטוריה ואת ליבר-שפר בעבודתה זו. בחירתה בדמויות שהן לאו דוקא ידועות פותחת שיח אחר באשר לשיקולי היררכיה ביצירת מסכות המוות. 

האמנית ביצירתה מקבעת רגע, במקרה זה את רגע המפגש עם המוות, ובכך היא לוכדת את שארית הזכרון באמצעות בבואת דמותו של המת במסכה.

המאויים

 

נטע ליבר שפר מתכתבת עם מאמרו המכונן של זיגמונד פרויד "המאויים", ומציגה סדרת ציורי שמן ורישומי פחם גדולי מימדים. ציורי מסכות המוות לוכדים את רגע הפיכת החיים לאמנות, רגע הסף בו הבשר בר החלוף נוצק באבן.

 
הרשמו לניוזלטר