שנת 2026 מתקרבת והאנושות יכולה לבחון מחדש את מידת התגשמותו של החזון שחזה הבמאי פריץ לאנג בסרטו מטרופוליס שהוקרן לראשונה בשנת 1926. האם בחלוף כ-100 שנה, תתגשם נבואת הזעם בה ישובו הפועלים להילחם על זכויותיהם הבסיסיות לכבוד האדם וחרותו הכלכלית כנגד כוחות העושר והקפיטליזם המכתיבים את קצב הבניה, הפיתוח המדעי והטכנולוגיה בדרך לשליטה על הכוח בעולם?
היום מביטים אנו קדימה אל העולם הנמצא במרוץ עם עצמו ואינו עוצר לרגע ועל המציאות המעצבת את עצמה בקצב שאין אנו מצליחים להדביק. מביטים אנו אל עבר ערים ענקיות שמטוסים ורחפנים טסים בין גורדי השחקים המצופפים בתוכן, והולכים לאיבוד בסבך הכבישים והמחלפים ואין ספור טורי המכוניות המשתרכות ביניהן.
כבר היום אנו מתכננים לעצמנו ולדורות הבאים את העיר העתידנית, זו המשכפלת את רעיון העולם התעשייתי, המנוכר והאכזרי שבו חיו מייסדי מטרופוליס העשירים, שכל עניינם היה לחיות בתפנוקים ובחיים טובים, כשלמולם עובדים קשי יום, חסרי בית וחסרי חופש הנאבקים על קיומם.
התערוכה מטרופוליס אם כן, מציגה את המרוץ של האדם להגיע רחוק יותר וגבוה יותר, לא בהכרח למען אוכלוסיית העולם כולו. זהו מרוץ בו מתחרות ערים גדולות המתפתחות בקצב מסחרר ולא תמיד בקורולציה לצרכים האמיתיים של כל יושביהן ולתנאים הטבעיים הנלווים לכך. תהליכים אלו נעשים בהיעדר איזון בין תכנון הפנים ותכנון החזיתות המשתקפות אל החוץ. משוואה בה יש נתק בין התכנון הפונקציונאלי לבין החזות השואפת בעיקר לרצות יצרים. זוהי משוואה אשר יש בה פער בין הפיתוחים הטכנולוגיים והמדעיים שרושם לעצמו העולם לבין השימוש שהוא עושה בהם כדי לשרת את מצבו של האדם במרחב האורבני ולהעניק לו חיים טובים יותר.
ובכן, לאן צועדת החברה האנושית?
מטרופוליס, אם תרצו, היא גרסה מתחדשת של סיפור מגדל בבל המקראי ועוד ביטוי לשאפתנותו של האדם לכיבוש עולם המחר. זוהי דרכה הנחושה של האנושות לחצות את הדמיון ולעבור את גבולות יכולותיה בכל דרך ובכל מחיר באמצעות הידע הרב שמצטבר בידיה ומכפיל את עצמו בקצב מסחרר בעידן הממוחשב שבו אנו חיים.