שרה בנינגה ורחל רוטנברג מציעות מרחב שיש בו מן הפראי והגולמי לצד איפוק אסתטי וסדר. תוך שהן מתייחסות במרומז או בישירות, לגוף נשי. לעיתים נראה כי הן תוהות אחר ההנחה שהעגול הוא בהכרח רך ומושפע, וצורת ההתבוננות והביטוי שלהן מאפשרות לכוח עצמתי, קמאי ולעיתים אגרסיבי, לצאת מתוך הקימורים, ולהתממש בחלל.
בציוריה שרה בנינגה מבקשת לערער על ההבניה ההיסטורית אמנותית להציג את גוף נשי בטבע באמצעות מבט גברי. היא מביימת את הסיטואציה מחדש ומציבה את העירומות קרובות זו לזו בגן שהוא מרחב נשי בלעדי, ובוחנת האם נוצרת בו גם קרבת לב. נראה כי בגן הן משוחררות ממודל היופי המקובל, מהצורך למצוא חן בעיני הצופה, וכי יש להן ביטחון לנוח, לנוע, להתפרק ולהתפרע.
פסליה של רחל רוטנברג, העשויים עץ, מתכת ובטון, מקרינים מאסיביות ומונומנטליות לצד עדינות אורגנית של תרמילים וענפים, אברי גוף ופריון. השילוב יוצר מערכת חיים שלמה, מורכבת, מזמינה, טבעית וסימולטנית של קל וכבד, מלא וריק, רך וקשה, סגור ופתוח, קונקרטי ומופשט.
הקרבה בין הפסלים והציורים מעצימה ומבססת את האינטואיציה הגופנית ואת חוויית החוץ כך שנדמה כאילו הדמויות נעות ונחות בחופשיות במעין גן פסלים. אך זה אינו גן פסטורלי ומתקתק אלא כזה המכיל גם את הפרוע והאלים. התערוכה המשותפת אינה רק יפה ושותקת, אלא מנכיחה מעגל חיים שבו הגוף מתמלא ומתחסר, חוגג ומדמם, מקבל ומשפיע וחוזר חלילה.