בעברית מודרנית נושאת המילה "תֹּפֶת" משמעות של פורענות, זוועה וחורבן, של כאב מצמית, עינוי מתמשך, או זירת הרס ואסון. מטען זה טמון במופעיו התנ"כיים של המושג, אשר מקורותיו בנוהג הקרבת הילדים והעברתם באש כחלק מעבודת המוֹלך הפוליתיאיסטית בגיא בן־הינום, הֶקְשר שתרם למובנו הנוסף כאתר בעירה גדולה, מוקד או משרפה, ואשר מהווה את היסוד האטימולוגי לזיהוי התפת עם הגיהינום. בזיקה לריטואל הפאגני הקדום, ביארו פרשני המקרא של ימי הביניים את השם 'תפת' כקשור ב'תיפוף', בהתייחסם למנהגם של כוהני המולך להקיש בתופים על מנת להחריש את זעקותיהם של הנזבחים אשר, לפי חלק מהפירושים, הונחו להיכוות על זרועותיו המלובנות של צֶלֶם נחושת בדמות האלוהות הזרה שהוסק בגחלים לוחשות.
באלגוריה הפרנקנשטיינית "נקמת האליל מולך" (1968) מתאר הסופר העברי יוסף אריכא את תחושות החלחלה והמרי שמתעוררות בפְּסִיל עצמו נוכח הפולחן האכזרי, אשר טיבו מתחוור לו עם שוך שאון הטקס. "בחדול הכהנים לתופף לצלצל ולהרעיש; בעטוף חשכת הלילה את הסביבה – והקשיב האליל ליללות אם שכולה המתפלשת באפר רגליו ומנשקת־מגפפת שיירי עצמות חרוכים... אז חלף בו רטט טמיר, אברי המתכת שלו זעו וכאלו איוו להינתק מהבמה ולברוח מן השממה האיומה והמעיקה הזאת... אז תסס מה בלב המולך והחל מתרקם איזה רגש סתום, בלתי מובן לו שרגש בקרבו; מחשבות רעות נצנצו במוחו על ההמונים החוגגים ועל העריצים המקריבים לו קרבנות ילדים חפים."
המכלול שמציג אסי משולם ב"תפת" אף הוא דומם, אך בתוכו רוחשים גם כן הדיהם של מיתוסים ואתוסים ארכאיים ואקטואליים של סגידה, פולחן מוות וקורבן אדם. במוקד החלל נמצא "מולך", פסלו האיקוני-איקונוקלסטי, דמות כלאיים מקורננת ומעוטרת, בגווני בשר ואדמה, מעין שעטנז בין פרה אדומה לעגל זהב הבולל תפיסות דיכוטומיות של אמונה וכפירה, מקודש ומוקצה, דתיות ולאומיות, קורבן ומקרבן.
על הקיר הנגדי מוצג מקבץ עבודות חדשות, ספק תמונות ספק תבליטים או לוחות הקדשה בחומריות בוצית-מפוחמת, הפורשים שדה חזותי וסמנטי משלים של ארץ תחתיות, מַאְפֵּלְיָה וצלמוות, בו שולטים יצורים דמוניים וישויות רפאים היברידיות. מבט מקרוב חושף את האקלקטיות המחושבת של משולם, השואלת איקונוגרפיות וסמלים מתרבויות, תקופות ומסורות מיסטיות ואסתטיות שונות – ספרי מתים מצריים, קטקומבות נוצריות, פרסקאות רנסנסיות, קלפי טארוט, ציור מודרני, חפצים מצויים וקליגרפיה – ליצירת מערך אמנותי-פולחני מרובד הממאן להתפענח במלואו ולהתמקם בקטגוריות רעיוניות וסגנוניות מובחנות. פוליסמיות דומה מאפיינת את הארכיטיפים וה"לחשים" הסתומים במתכוון הממלאים את יקום הצללים – נושאת-אש פרומיתיאית-לוציפרית שהיא גם מביאה אור, צלב ממוסגר כמטרה/כוונת, מלאכים-שדים האוחזים סולם לעילוי נשמות או שמא להורדתם שאולה – באופן המקשה להכריע האם לפנינו קללה עתיקה או, לחילופין, קמיעות אפוטרופאים להגנה ולריפוי. כהמשך ופיתוח של הפרקטיקות האמנותיות והאמוניות האנטי-טהרניות שגיבש משולם ביצירותיו הקאנוניות "מסדר הטומאה" ו"רועכם" (האחרון - חיבור פסוודו-תיאולוגי המגולל את קורותיו של מנהיג-אל ששמו הוא צירוף של "רוע" ו"רועה" ואשר קטעים ממשנתו רוויית האלימות והריקבון המוסרי קבורות תחת הטיח בקומה השניה של המוזיאון, שריד מהתערוכה "נגע") מציעות העבודות בתערוכה הנוכחית מרחב התבוננות ומחשבה הטרוגני – "הטרוסופי" בלשונו של האמן – המבוסס על סתירה, חקירה וספק. בתנועה מתמדת בין המטאפורי והקונקרטי, הסימבולי והממשי, הקדמוני והעכשווי, המיתי והפוליטי, מהווים חזיונותיו של משולם, כך נדמה, דימויים על-זמניים לזמננו.