רעידת אדם מבקשת לרעוד את רעידת הזהות והאחרות אל מול החרדה, לחשוף ולהדגיש את תהליך התמודדותנו הרגשית עם סביבתנו, וכן לבחון מבעד לפריזמת החרדה את תגובותינו כנפגעים וכפוגעים – כל זאת במטרה לנסות להבין את הדינמיקה של היחסים החברתיים והפוליטיים ולהשפיע עליה.
החרדה היא גורם מרכזי ביחסי הגומלין של האדם עם עולמו. בבחינת קשר זה הופכת החרדה לסמל מורכב: היא אינה מתמצה בתחושת חוסר האונים של האדם נוכח מציאות חייו, אלא להפך, טמון בה כוח מכונן, של תמרור אזהרה ואף מבע אקזיסטנציאליסטי, שבאמצעותו יכולים אנו להביט במשמעויות שמקבלים חיינו.
התערוכה מבקשת להעמיד לדיון את המתח בין שתי תפישות אלו באמצעות קשת של יצירות הבוחנות את החרדות הלאומיות, האתניות והגלובליות, ומתוך דיאלוג עם חרדת ה"מאוים" כפי שפרויד הגדירה (the Uncanny; Das Unheimliche). חרדות אלו מערערות את ההקשרים הפרטיים והקולקטיביים שבהם פועל האדם, וקוראות עליהם תיגר.
התערוכה מבקשת להציע דיון בהשפעות הפוליטיות הטמונות בזיכרון הקולקטיבי ובהשכחה הלאומית של אירועים היסטוריים. עם זאת, היצירות בתערוכה אינן מציעות ניתוחים מפורשים ודוקומנטריים לאירועים היסטוריים. הדימויים הם אבני דרך שהצופה נדרש לפרש, לפענח, להשוות ולהסיק בהמשך את מסקנותיו מהן. הם מבקשים להנחות את מחשבותיו ולשמש מקור השראה למאורעות אחרים, כאלו המתרחשים כאן ועכשיו, תוך ניסיון להתמודד עם התגובות הסומאטיות והקוגניטיביות שמולידה החרדה, וביניהן הצעקה, השיתוק, התוקפנות, ההסתגרות, הביקורת, המחאה והניהיליזם. תגובות אלו, קבוצתיות ואינדיבידואליות כאחת, מלמדות על מאבק לא פחות מאשר על מצב של חוסר אונים.
ההוגים והאמנים המשתתפים בתערוכה יוצרים וכותבים במקומות מרוחקים גיאוגרפית זה מזה, ובכך מאפשרים לנו לשלוח את המבט אל עבר אופקים מנוגדים ומתמזגים, ובו בזמן ממקדים את מבטנו באופק המקומי. הם עוזרים לנו לחפש אחר פרשנות שתתרום לדיון מעמיק יותר, ותעמיד במוקד התהייה את חרדתנו ואת מידת השפעתה על אופן תפקודנו.
עם פתיחתה של התערוכה עולה השאלה עליה לא נוכל להשיב אלא במבחן הזמן והמציאות. האם יוכלו היצירות לתרום את תרומתן בבואן לבטא ולהגיב על החרדות והטראומות בהן מתנסה האדם וחווה האנושות? האם נצליח להביא את מבקרי התערוכה לדון במרחב העצמי ובמרחב שבין עצמי אחד למשנהו? לשכנע ולהשתכנע, להשפיע ולהיות מושפעים?
עם פתיחתה של התערוכה עולה השאלה עליה לא נוכל להשיב אלא במבחן הזמן והמציאות. האם יוכלו היצירות לתרום את תרומתן בבואן לבטא ולהגיב על החרדות והטראומות בהן מתנסה האדם וחווה האנושות? האם נצליח להביא את מבקרי התערוכה לדון במרחב העצמי ובמרחב שבין עצמי אחד למשנהו? לשכנע ולהשתכנע, להשפיע ולהיות מושפעים?
רעידת אדם, מצטרפת אל רצף התערוכות שקדמו לה בניסיון להפגיש בין אמנות, הגות תיאורטית וקהל מבקרים, וכן לנסח אמירה אתית נוספת ברוח תפישתו של מוזיאון על התפר, הקורא להפגין אחריות פוליטית ולנקוט עמדה חברתית.