Banner

סוף מערב?

דבר האוצר

עדים אנו לרוח חדשה המנשבת ברחבי העולם המערבי ונושפת אף בשוליו של השמאל הליברלי. משב חדש נותן את אותותיו באלו אשר עוד אתמול האמינו בשוויון ובכבוד הדדי שראוי לחלוק עם הזולת ועם האחר והעלו על נס את מושג הרב-תרבותיות. סדקים מתגלים במערב בעמודי התווך של האידאולוגיות שקראו לא מכבר לחירות ולחופש דתי ופולחני של השונה הגר בקרבם.
מנגד מתעוררת אירופה אל מציאות של מחאה מצד אזרחיה המוסלמים אשר התחנכו על ערכיה של התרבות המערבית. אליהם מצטרפים אלו אשר היגרו לשם לא מכבר, ובמחאה המונית הם יוצאים אל הרחוב להפגין ולתבוע זכויות לשוויון דתי ופולחני ולהכיר בהיותם אזרחים לכל דבר.

ההכרה בזכות ל"חירות שוויון ואחווה" – ססמתה של המהפכה הצרפתית ואבן דרך בתולדות העמים של אירופה – היתה אירוע מכונן אשר שינה את פניה של החברה והעניק לה את החופש היקר מכול. ואולם אזרחיהן של מדינות אלו לא תארו לעצמם כנראה כי כעבור מאתיים שנה ייאלצו להתחלק בזכות זו עם המוני המהגרים מארצות האסלאם אשר חיים היום בקרבם. התנגדות רבה מתעוררת לנוכח חזותם השונה של המוסלמים במרחב הציבורי, נגד הלבוש המסורתי, כיסוי הראש ויתר הסמלים הדתיים המאפיינים אותם.

המוסלמים, אשר נוכחותם נעשתה יותר ויותר מורגשת, חשים אפליה ואי צדק ואינם מהססים להפגין. הם אינם מכירים תודה בהכרח על קבלת האורחים שזכו לה על אדמת אירופה. הם אף שכחו לאלתר את היחס אל החופש בארצות מוצאם. כך או כך אין הם מרגישים כזרים עוד. את הרגשת הזרות הם החליפו בהרגשת ביטחון ואימצו עד מהרה את הרוח הליברלית של החברה שאליה הגיעו ולפיכך גם אינם מהססים לדרוש מתן ביטוי להלכה המוסלמית בחקיקה המקומית.

תפיסת העולם המוסלמית הרדיקלית אשר השפיעה רבות על מוסלמים מאמינים נמצאת ביסוד משנתו של מייסדם ואביהם הרוחני של האחים המוסלמים, חסן אל-בנא. אל-בנא, בסיפרו , "אל-סלאם פי אל-אסלאם", פרק "התנועה הלאומית", קורא לכל מוסלמי להמתין לשקיעתו המובטחת של המערב ולצפות להתממשותה של ההבטחה האלוהית לעלייתו של האסלאם. אל-בנא, אשר רואה את המערב כאחראי למצוקתם של המוסלמים, מגדיר את יחסם אכזרי, מתנשא, פולש, כובש ומשעבד, וסופו שישקע וייעלם מן העולם. הוא פונה אל המאמינים בקוראן לזכור כי כל מקום על פני כדור הארץ שבו מצוי מוסלמי יהפוך לטריטוריה אורגנית של האומה הגדולה, וככל שירחיקו מאמיניה לנדוד כך יתרחבו אופקיה וגבולותיה של מולדת זו.

גישתו של אל-בנא ואחרים בעקבתיו אכן קוראת למאמיני האסלאם לחצות יבשות ולהפריח קהילות ברחבי העולם כולו. בעידן של גלובליזציה ואמצעי תחבורה מהירים הופך הכול נגיש יותר, ומעבר של קהילות שלמות מצדה האחד של המפה לצדה האחר מתרחש לנגד עיניה המשתאות של האנושות כל העת. תופעת מחפשי העבודה הנודדים אל מרכזי הכלכלה העולמית והמביאים בעקבותיהם את בני משפחתם היא עניין שבשגרה. כשהמונים בתוניסיה זה לא מכבר התקוממו נגד ממשלתם המושחתת, מנהיגים ברחבי אירופה קמו והריעו לכבודם. מנגד, כשהחלו אלפי תוניסאים להגיע לנמלי איטליה ומלטה כפליטים, זמן קצר אחרי פרוץ המהפכה, לא היתה התגובה באירופה נלהבת כל כך.

המדינה הראשונה שהזדרזה לפעול נגד זרם הפליטים היתה צרפת, ששלחה שוטרים לרכבות הנוסעות בין איטליה לצרפת כדי לבדוק את תעודות הזהות של המהגרים ולחקור אותם אם יש להם כרטיסים חזרה. כעת נוקטת דנמרק צעד נוסף ושנוי במחלוקת לאחר שהודיעה כי תחל בבדיקת מסמכים בגבולותיה עם גרמניה ושוודיה בניסיון לפקח על הנכנסים.

לנוכח קיומם של אלפי מסגדים במערב (1,900 בארצות הברית, 2,100 בצרפת, 2,600 בגרמניה ויותר מ-1,500 באנגליה) הופכת נוכחותם של המהגרים והמציאות הדמוגרפית הנראית לעין לדאגה בקרב הקהילה השמרנית, זאת בצד הנתונים הסטטיסטיים המציינים כי מספרם של המוסלמים במדינות האיחוד האירופי הולך ותופח באחוזים ניכרים.

באירופה חיים היום 54 מיליון מוסלמים. עד שנת 2015 צפויה אוכלוסיית אירופה המוסלמית להכפיל את עצמה. עד 2050 תהיה אוכלוסייתה כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה הכללית. בערים אחדות איבדו הקהילות את צביונן לחלוטין. במרסיי, בבריסל ובאמסטרדם כבר עתה מגיע שיעור התושבים המוסלמים ל-25 אחוז.

"סכנה גדולה מרחפת מעלינו וקשה מאוד לשמור על אופטימיות", אומר חירט וילדרס, חבר הפרלמנט ההולנדי ויו"ר מפלגת החירות בהולנד."ייתכן מאוד שאנחנו נמצאים כבר בשלבים האחרונים של תהליך האסלאמיזציה של אירופה, והאיום הזה אינו מסכן רק את עתידה של אירופה, אלא גם את עתידה של אמריקה ואת עצם קיומו של המערב. הסכנה שאני רואה לנגד עיני היא תרחיש שבו אמריקה היא המעוז האחרון, המוצב האחרון של הציביליזציה המערבית אל מול אירופה אסלאמית. אלה הם מספרים בלבד. והמספרים לא היו מפחידים כלל אילו היתה למהגרים המוסלמים שאיפה עזה להשתלב באוכלוסייה. אך אין סימנים רבים לכך. מרכז המחקר פיו (Pew) דיווח שמחצית מהמוסלמים בצרפת אומרים שנאמנותם לאסלאם גדולה מנאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים בצרפת אינם מתנגדים למחבלים מתאבדים. המרכז הבריטי ללכידות חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה בעד כינונה של ח'ליפות עולמית. מחקר הולנדי דיווח כי מחצית מהמוסלמים בהולנד מודים כי הם 'מגלים הבנה' למתקפות 11 בספטמבר".1

מנגד נשמעות גם קריאות הרגעה וגישה ליברלית יותר הקוראת לראייה מאופקת המלווה באמונה שהאזרחים החדשים ייטמעו באוכלוסייה המקומית ויחיו לצדה בשלום.

אזרחי אירופה ניצבים היום מול הדילמה שמעולם לא הכינו לה תוכניות מגֵרה. האם תהיה זו נוסחתו של רובר ברז'יאק, האינטלקטואל הצרפתי הפשיסט אשר ב-1945 שילם בחייו על היותו, על פי תפיסתו, "אנטישמי מתון", והציע נוסחה לחיי הזרים בצדה של אירופה של אז?

אנו מעניקים לעצמנו רשות להריע לצ'רלי צ'פלין, חצי יהודי, בקולנוע; להעריץ את פרוסט, חצי יהודי, ולהריע ליהודי מנוחין, יהודי; וקולו של היטלר נישא על גלי הרדיו שנקראים על שמו של היהודי הרץ... אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים לארגן פוגרומים, אבל אנחנו גם חושבים שהדרך הטובה ביותר למנוע את התגובות הטבעיות של האנטישמיות היא לארגן ולהסדיר אנטישמיות סבירה.

הפילוסוף ומבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק מציין במאמרו "הרוב והרב-תרבותי" כי אותה גישה עצמה נוקטות גם היום ממשלות המערב בהתמודדותן עם "איום המהגרים", וכך הוא כותב: לאחר שדחו בצדקנות את הגזענות הישירה והפופוליסטית כ"בלתי סבירה" ובלתי מקובלת על הסטנדרטים הדמוקרטיים שלנו, הממשלות נוקטות אמצעי מגן גזעניים "סבירים". וממש כאילו היו ברז'יאק של ימינו, אף שחלקם סוציאל-דמוקרטים, הם אומרים לנו: "אנו מעניקים לעצמנו רשות להריע לספורטאים אפריקנים ומזרח-אירופים, לרופאים אסיאתים, למתכנתים הודים. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים לארגן ולהסדיר פוגרומים, אבל אנחנו גם חושבים שהדרך הטובה ביותר למנוע את אמצעי ההגנה האלימים נגד המהגרים היא לארגן הגנה סבירה נגד מהגרים.2

החזון הזה של טיהור השכן מרעלים מציג מעבר חלק מברבריות ישירה לברבריות בעלת פנים אנושיות. זו נסיגה מהאהבה הנוצרית לשכן לעבר המצב הפגאני של העדפת השבט שלנו (יוונים, רומאים, למשל) מהאחר הברברי. אפילו אם הדבר מוסווה בהגנה על ערכים נוצריים, זהו בעצם האיום הגדול ביותר על המסורת הנוצרית.

בין יתר המאמרים הרבים העוסקים בשאלת מפגש תרבויות זה ועתידו, אין לבטל את מספרם של המאמרים העוסקים בזכותם של המוסלמים להתקיים כאזרחים שווי זכויות על אדמת המערב. "האם אמריקה אסלאמופובית?" שואל בובי גוש במאמר המתפרסם בשבועון "טיים" באוגוסט 2010. 3

במאמרו מתייחס הכותב להצעה הקוראת להקים מסגד ליד גראונד זירו הנתקלת בתגובותיה השליליות של חברי הקהילה המקומית. אלו רואים בפעולה זו התגרות של ממש ופגיעה בכבודן של משפחות הקורבנות של 11 בספטמבר. בעקבות מקרה זה חושף המאמר גל של מתקפות שנאה ברחוב, באמצעי התקשורת ובאינטרנט. המאמר מאשים את הפרסומים הללו בתפיסות מעוותות המכפישות את האסלאם ומציגות אותו כמי שחורת על דגלו טרור ואלימות. הוא מסיים בהזהרה מפני אסלאמופוביה אשר הדביקה את המערב בפחד מזרים.

במאמר "אירופה, ליברליזם ושאלת האסלאם", המרמז כבר בכותרתו על ההשוואה שעושה המחבר בין "שאלת האסלאם" ל'"שאלת היהודים" של גרמניה הנאצית בשנות השלושים, חושף ביקו פרח את תסכולו לא רק מן הרחוב, אלא בעיקר מצביעות הכרזותיהם של הליברלים המערביים או כפי שהוא מכנה אותם "אבירי זכויות האדם", הרואים במוסלמים איום תרבותי ופוליטי.4 לטענתו, אלו מבין המוסלמים אשר רוצים ומבקשים להשתלב בחברה האירופית אינם זוכים לעשות כן אל מול החומה הגלויה והנסתרת כאחד של אנשי המערב. הכותב מציג את טיעוניו כנפגע ומאשים את החשיבה השלילית על המהגרים המוסלמים. לדבריו, החרדה מקצינה ומעצימה לנוכח האפשרות שמא יצליחו אלו להשתלב בחברתם.

רבות ומגוונות הן אף הדעות שמנגד המבטאות את החשש ממפגש התרבויות ומהסיכון הצפון בעימות זה. "עימות סוף העימותים" הוא מאמר העוסק בפרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד. אחת הפרשות שהסעירו את אירופה ואת הקהילה המוסלמית בה. פרשה זו הדגישה את פער ההבנות והרגישויות התרבותיות של שני הצדדים גם יחד. על רקע המשבר הזה קורא מאמרה של בת יאור לבני תרבות המערב להתייצב איתן בעמדותיהם ולדבוק בערכים של חופש הביטוי וחופש הדת והמצפון כערכים בסיסיים של הציביליזציה שלהם. כותבת המאמר מבינה את הרגישות של המוסלמים אך מצפה מהם בהיותם חיים על אדמת אירופה לכבד את ערכי המערב, היא מבקרת את הניסיון לטשטש את הדברים בהזרמת כספים ובחיפוש אחר שקט זמני שמספקים הפוליטיקאים, וקוראת לקיים דיאלוג בין הצדדים ולא להשקיט אותו.5

ובצדו השני של העולם...
עשר שנים חלפו מאז התקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001, היום שבו התרחשה הדרמה שזעזעה את העולם כולו ויותר מכול הפתיעה את ארצות הברית ואת המערב. כבודה של האימפריה נרמס. מעבר לפגיעה ביותר מ-3,000 אזרחים חפים מפשע, איש ואישה אשר מצאו את מותם בפעולת הטרור הזו, נפגעה גאוותה הלאומית של המעצמה שלא הצליחה לעכל כיצד הותקפה על אדמתה בפעם הראשונה זה מאתיים שנה.

חלף לו עשור שהביא גל של פעולות טרור אשר שינו את כללי המשחק בעולם. עוד בטרם נאספו השברים והושלם מניין ההרוגים הכריז נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש על "המלחמה בטרור" (The War on Terror), והמרדף אחרי אוסאמה בן לאדן יצא לדרך שנמשכה עשר שנים. באוקטובר 2001 פולשות ארצות הברית ובעלות בריתה לאפגניסטן במבצע Operation Enduring Freedom, אשר לא תם עד עצם היום הזה. הפלישה מוצדקת בטענה שאפגניסטן נותנת חסות ללוחמי הגרילה של הטליבאן וללוחמי הטרור של אל-קאעידה.

במרס 2003 פולשות שוב בעלות הברית לעיראק בטענה שמנהיגה, סדאם חוסיין, מסתיר נשק להשמדה המונית ומסכן בכך את האזור ואת שלום העולם, טענה שלא אומתה מעולם. יש מי שיטען מנגד כי היתה זו פלישה שמטרתה לחלוש על מקורות הנפט והאנרגיה החשובים של העולם. כך או כך זוהי ראשיתו המוצהרת של עידן חדש וגלוי בקרע בין האסלאם למערב.

מי שקרא את הכתובת על הקיר וביקש כבר שנים קודם לכן להתריע מפני השאננות של המערב אל מול הסכנה הנשקפת לו מצד האסלאם המאיים היה סמואל הנטינגטון אשר ראה במפגש בין התרבויות, המערבית והאסלאמית, סכנה ממשית. בספרו רב המכר "התנגשות הציביליזציות"" אשר יצא לאור ב-1996, זמן לא רב לפני ביטויי הטרור והאלימות שהרעידו את אמריקה ואת העולם המערבי בכלל, טען הנטינגטון כי תוצאותיו של הסכסוך יביאו להתנגשות אדירה שבה יתקשה המערב לשמור על עוצמתו ועל עליונותו הנוכחית.

ובמגרש אחר לכאורה מתנהל במדינות ערב מאבק חסר תקדים המרכז את תשומת לבו של העולם. גל של מחאה פוקד את הרחוב הערבי וסוחף את ההמונים בקריאה המביאה עמה בשורה לעולם חדש. לנגד עינינו עולים וצפים רצונות שדוכאו שנים ארוכות. העולם הערבי מתעורר אל בוקר חדש, ספוג בתסכול העבר ובמרירות שטופת קנאות אך עם תקווה לשינוי.

לא בחוסר הבנה מתקבל גל המחאה בארצות המערב המתבוננות בכך בהיסוס מלווה בהמתנה. זוהי מחאה גדולה הקוראת בגלוי לסירוב ולאי השלמה עם ההגמוניה המוחלטת והטוטליטרית של שליטי מדינות אלו משכבר. אך אם יטה העולם אוזן קשבת ישמע רמזים ברורים למעורבות המערב ביצירת המצוקה שאותה רוצים המורדים להסיר מעליהם.

על רקע אירועים אלו מתגבשת תערוכת "סוף מערב". התערוכה מזמינה את הצופים לקחת חלק בחוויה המתרחשת בזמן אמת ולבחון את הגישות השונות של האמנים שיצרו את יצירותיהם במרחב העימותים המתואר. להתהלך בין מאבקי הכבוד, היוקרה והאמונה הטעונה במטעני חשדנות, ולהתבונן במבוכי העוינות המובילה שתי ציביליזציות למאבק קיומי של כוח ושליטה על עולם המחר.

הביקור בתערוכה מטשטש לרגע את הגבול בין דמיון למציאות. הדימויים העולים מן הרחוב ונשקפים אלינו מבעד למסכי הטלוויזיה חודרים אל חללי התצוגה במוזיאון, מושפעים מהם ומתערבים בקולם. היצירות המגיבות על המציאות אינן שופטות אותה כי אם פותחות דיון נוסף במציאות זו.

אך האם קיימת מציאות אחת? האם קיים שביל חוצה מציאות שמאפשר לעבור בין מציאות אחת לאחרת? האם יש בידיה של שפת האמנות, הספרות, והיצירה בכלל, להשפיע עלינו, על החברה האנושית, שלא נחזור על שגיאות העבר ואל הטרגדיות שנולדו מן ההבדלות ושנאת החינם ודחיית הזרים ונידוים או חס וחלילה השמדתם? אולי ייתן העולם את דעתו לדרך הביניים לטובת בני האדם החיים זה בצד זה ורוצים לחיות זה בצד זה כשווים.

רפי אתגר


  • 1 מתוך הרצאה שנתן חירט וילדרס בחסות מכון הדסון בניו יורק ב-25 בספטמבר; במהלכה הכריז וילדרס על הקמתה של "ברית הפטריוטים" נוכח תופעות הג'יהאד בעולם.
  • 2 סלבוי ז'יז'ק (2010). "הרב והרב תרבותי: שנאת זרים כבסיס לפוליטיקה חדשה", תרגום: רן קידר, מעין, גיליון 6 (חורף).
  • 3 Bobby Gosh (2010). "Islamophobia: Does America Have a Muslim Problem?", Time Magazine, August 19.
  • 4 Parekh Bhikhu (2006). ”Europe, Liberalism and the ‘Muslim Question’”, in Tariq Modood, Anna Triandafyllidou and Richard Zapata-Barrero (eds.), Multiculturalism, Muslims and Citizenship: A European Approach, London: Routledge , pp. 179-203.
  • 5 Bat Ye'or (2006). "The Clash to End All Clashes: Making Sense of the Cartoon Jihad", National Review Online, February 7.